מסכת כלים - פרק ז - משנה א

הַקַּלָתוּת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִים שֶׁנִּפְחֲתָה פָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, טְמֵאָה, שֶׁהוּא מַסִּיק מִלְּמַטָּן וּקְדֵרָה בְשֵׁלָה מִלְמַעְלָן. יָתֵר מִכָּאן, טְהוֹרָה. נָתַן אֶבֶן אוֹ צְרוֹר, טְהוֹרָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. זוֹ הָיְתָה תְשׁוּבַת רַבִּי יְהוּדָה בְתַנּוּר שֶׁנְּתָנוֹ עַל פִּי הַבּוֹר אוֹ עַל פִּי הַדּוּת:

הקלתות של בעלי בתים. בסיס העשוי לכירה ומקום מושבה נקרא קלת:

שנפחתה. קרקעיתה. והיה עומק הפחת פחות משלשה טפחים, הרי הכירה מקבלת טומאה, שאם יסיק בפחת מלמטה תתבשל הקדירה שבכירה מלמעלה:

יתר מכאן. אם היה הפחת עמוקה יותר משלשה טפחים:

טהורה. שהרי האש רחוקה מן הקדירה שבכירה ואינה מתבשלת:

נתן אבן או צרור. על מקום הפחת כדי שלא יהיה עומק הפחת שלשה טפחים, טהורה, לפי שאינה חשובה מקרקעית הכירה:

מרחה. לאבן זו בטיט:

מקבלת טומאה. הכירה, מכאן ולהבא. שאבן זו מקרקעית הכירה היא נחשבת, והרי אין עומק הפחת שלשה טפחים:

וזו היא תשובת רבי יהודה. כשנחלקו ר׳ יהודה וחכמים לעיל בפרק תנור תחלתו ארבעה:

בתנור שנתנו על פי הבור או על פי הדות. מכאן הביא ר׳ יהודה ראיה לדבריו, דכי היכי דבעינן הכא שיהא מסיק מלמטה וקדירה בשלה מלמעלה, הכי נמי בעינן התם:

הקלתות של בעלי בתים. פי' הר"ב בסיס העשוי לכירה כו'. וכ"פ הרמב"ם. ויראה לי שיש להן בית קבול. ולפיכך קרויין כך כמו קלתות דמשנה ג פט"ז וכאותן ששנינו במשנה ח פ"ג דבכורים העשירים מביאים בקלתות כו' וכן ברפ"ח דגיטין לתוך קלתה. ומה שאין כן בתנור אע"פ שגם לתנור עושין בסיס. כמ"ש הר"ב ברפ"ב דב"ב. אבל שמו *)כלאי. לפי שאין לו בית קבול כמו בסיסו של כירה. והר"ש פי' הקלתות הן כלי חרס כעין קופות קטנות דומה לקלתות שלנו ועיקר תשמושן לשפות עליהן קדרה והגחלים בתוכן כעין כירה. ושם אותו כלי קלת ונפחתה הקלת שנרחב מקום מושב הקדירה פחות מג"ט טמאה הקלת. אבל ג' טפחים או יותר. דאין ראוי לתשמיש שהחום יוצא ואין הקדירה מתבשלת. טהורה הקלת. נתן אבן או צרור למעט הפחיתה. אינה חיבור אא"כ מרחה בטיט. ולא ממעט ליה. ע"כ:

יתר מכאן. לשון הר"ב אם היה הפחת עמוקה יותר מג"ט. וכן ל' הרמב"ם. גם מהר"ם כתב וז"ל אם נפחתה יותר מג"ט החום יוצא דרך הנקב. ואין ראוי לבשל עליה הקדרה. ע"כ. ולא דייקי. דהא פחות מג"ט תנן דטמאה. משמע הא ג"ט טהורה. וכן מסיק הר"ב בסמוך. כדי שלא יהיה עומק הפחת ג"ט ולשון הרמב"ם בחבורו ספט"ז היה הפחת עמוק ג' או יתר אינה מקבלת טומאה:

זו היתה תשובת ר' יהודה בתנור כו' ותמהתי שלא ראיתי להמפרשים שיפרשו מאי אהדרו ליה רבנן ועוד קשיא לי דא"כ הא דהכא נמי בהיסק הראשון. דאילו בהיסק שני. הא אמרן התם דאף ר' יהודה מודה שאפי' בצואר הגמל מיטמא. וג"ז לא פירשו המפרשים. ולכך נ"ל דהכא ודאי כשמטהרים היינו לגמרי ולאו דוקא בהיסק ראשון בלבד וכדמשמע מהמפרשים. שהרי לא חילקו בכך. ומש"ה נמי תשובתו של ר' יהודה אינה תשובה דע"כ הכא שאני שהרי בכל ההיסקים אנו מטהרים. אלא היינו טעמא דכיון שעשוי על קלת כשנפחתה הוי כנתוץ שטהר מטומאתו ואע"פ שהוא עצמו אינו נתוץ אפ"ה קרינן נתוץ בכירה זו העשויה על קלת כשהקלת נפחתה. וכ"ש לפי' הר"ש דקלת היינו הכירה עצמה. וא"ת ודקארי ליה מאי קארי ליה דהא איהו גופיה דמודה בהיסק שני ואילו הכא מטהרינן אף בהיסק שני י"ל דכשהשיב ר' יהודה תשובה זו לא היתה בסוף מחלוקתן. אלא בתחלת מחלוקתם שחלקו ר' יהודה וחכמים בתנור שנתנו ע"פ הבור ולא הוו קמיפלגי בקרא אלא בתחלה חלקו בסברא בעלמא שסבר ר' יהודה דבנתון ע"פ הבור בעינן שיהא נסוק מלמטה כו'. ואה"נ דכשחלקו בסברא שהיתה מחלוקתם ג"כ בהיסק שני. ולעולם טיהר ר"י דס"ל דקרא בסתם תנור וכירה מיירי והם מחוברים בקרקע. כדפי' הר"ב רפ"ה. ולפיכך על החכמים שחלקו עליו וטמאוהו לעולם השיב עליהם תשובה זו דהכא. והוו מהדרי ליה דשאני הכא דטהרתו ע"י שנפחתה הקלת וכנתוץ כירה גופה דמי. משא"כ בנתון ע"פ הבור שאין כאן נתיצה ומהדר ליה ר' יהודה מסברא. ודייק מקרא מדכתיב יותץ ולא ישבר ש"מ דכל שאינו מחובר לא מיירי ביה קרא. ומהדרי ליה רבנן מטמאים יהיו לכם מ"מ. ור"י מוקים ליה להיסק שני. ואע"ג דבגמ' פי"ז דשבת דף קכה. אמרי' במאי קמיפלגי בקרא כו' [מסדר] הגמ' לא חש להאריך בתחלת מחלוקתם. אלא קאמר מסקנת המחלוקת כך נ"ל בשיטה זו: