מסכת כלים - פרק ב - משנה ו

מסכת כלים - פרק ב - משנה ו

גִּסְטְרָא שֶׁנִּמְצֵאת בַּכִּבְשָׁן, עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ, טְהוֹרָה. מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּהּ, טְמֵאָה. טִיטְרוֹס, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק מְטַהֵר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמוֹצִיא פְרוּטוֹת:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת כלים - פרק ב - משנה ו

גסטרא. שבר כלי חרס. ודבר שנחלק לשנים קרוי גסטרא. ולשון גסטרא, גיסי תרי:

שנמצאת בכבשן. ולא ידעינן אם נשבר קודם שנצרף בכבשן ובשעה שנגמרה מלאכתו לא היה תורת כלי עליו ותו לא מטמא משום גסטרא, או אחר כך נשבר ומטמא. וכיצד מבררים את הדבר, רואין אם היו שבריה שוין ותוכה מאדים, בידוע שנגמרה מלאכתה ואח״כ נשברה, ומטמאה, דעביד לקיבול, שדרך לתת גסטרא תחת החבית לקבל המשקה הנוטף ממנה:

טיטרוס. כלי שהוא מנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש, דהיינו פלך שהנשים טוות בו, וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טפה אחת יוצאת מן הנקבים דקים שלמטה, וכשמסיר אצבעו המים יוצאים:

ר׳ אליעזר בר צדוק מטהר. לפי שנקוב בכונס משקה:

ורבי יוסי מטמא. שכך הוא דרך תשמישו, וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים על ידי הנחת אצבע, ואפילו בלא הנחת אצבע אין המים יוצאים אלא כמוציא פרוטות מעט מעט טפה אחר טפה, ומשום הכי לא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך. והלכה כר׳ יוסי:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת כלים - פרק ב - משנה ו

עד שלא נגמרה מלאכתו. שהוא צירוף בכבשן לרבנן שכתב הר"ב במשנה ד. ומ"ש הר"ב אם היו שבריה כו' בידוע שנגמרה מלאכתו ואח"כ נשברה. וכן לשון הר"ש בשם התוספתא. ולפי הסברא מה שמאדים מתוכו מראה שכבר נשבר. ולכך עשאו הצרוף שמאדים. וראיתי התוספתא בפ"ב ושנוי בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. ומהר"ר וואלף וורמייז"א הגיה מלשון הרמב"ם פי"ט מהלכות כלים [הלכה ח] שכצ"ל בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. אין שבריה שוים ואין תוכה מאדים. בידוע שנגמרה כו':

טיטרוס. וכן העתיק הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ח. וכן העתיק הר"ש והערוך דלא כהר"ב שהעתיק סיטרוס. ומה שכתב הר"ב וכשממלאים כו' ואדם משים אצבעו כו' שלא ישלוט בו הרוח. ואין ריקות נמצא. לכך א"א שיצאו המים. אחרי שאין הרוח שליט לכנס למלאות הריקות אם יצאו המים. לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם:

רבי אליעזר בר צדוק מטהר. פי' הר"ב מפני שהוא נקוב בכונס משקה. שכך שיעורו לטהר. בר"פ דלקמן:

מפני שהוא כמוציא פרוטות. לשון הר"ב כמוציא פרוטות מעט מעט. טיפה אחר טיפה. ומש"ה לא חשיב נקוב בכונס משקה. וז"ל הרמב"ם. מפני שהוא כמוציא פרוטות ר"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה. אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול. ובנוסחאות ארץ ישראל הוגה פי' כסמדר גרעין. מלשון ופרט כרם. ע"כ. ואם זה הפירוש מדברי הרמב"ם. לא שהמגיה כתב כן מלבו לפרש. או שהעתיק מדברי הראב"ד שמפרש כך [פרק י"ח מה"כ הלכה ו]. הרי זה מכריח מ"ש הכ"מ בפי' דברי הרמב"ם שבחבורו. לפרשו שאין דעתו בפירוש מוציא פרוטות לשון פרוטה קטנה. (דמתניתין ב פרק דלקמן) אלא מעט מעט באיחור. ובתבורו הוסיף וכתב. שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה. וכתב הכ"מ שגם זה בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות. שמתוך שהנקבים דקות. ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול. המים מתכנסין בצדדים. שאילו היו הנקבים גדולים. לא היו המים מתכנסים. ונמצא שלא היה נעשה לקבלה. ע"כ. ובנוסחת מהר"ם. נקוד הפ"א בשו"א והרי"ש והטי"ת שתיהן בחול"ם ופירש בפרוטרוט. טפה אחר טפה: