מסכת כלים - פרק כב - משנה ט

כֹּפֶת שֶׁסֵּרְקוֹ, וְכִרְכְּמוֹ, וַעֲשָׂאוֹ פָנִים, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, עַד שֶׁיָּחֹק בּוֹ. הַסַּל וְהַכַּלְכָּלָה שֶׁמִּלְאָן תֶּבֶן אוֹ מוֹכִין, הִתְקִינָן לִישִׁיבָה, טְהוֹרִין. סֵרְגָן בְּגֶמִי אוֹ בִמְשִׁיחָה, טְמֵאִין:

כופת. חתיכת עץ עבה ורחבה. והכי משמע פירושו בתוספתא:

סרקו. ציירו:

וכרכמו. צבעו בכרכום:

ועשה בו פנים. פסלו במעצד והשוהו ברהיטני, שיהיו נראים לו פנים יפים:

רבי עקיבא מטמא. דמושב הוא:

וחכמים מטהרין. דכחתיכת עץ בעלמא חשיב:

עד שיחוק. שיחקוק בו מקום ישיבה:

התקינן לישיבה טהורים. ממדרס. לפי שאין עשויין לישיבה ובטלה דעתו אצל כל אדם:

סירגן בגמי. על פיהן, כדרך שמסרגין את המטות:

טמאין. דאין התבן והמוכין יכולין ליפול, וחזי לישיבה:

ועשאו פנים. פירש הר"ב פסלו במעצד כו' [עי' מ"ש ברפי"ב דשבת] וכ"כ הר"ש. אבל העתיק עשאו פנים. דהשתא מלתא באפי נפשיה היא. והרמב"ם העתיק ועשאו פנים. ופירש לעשות ממנו פני הכותל כו'. ובחבורו פכ"ה ועשאוהו פנים לשער וכיוצא בו:

במשיחה. עי' מה שכתבתי פי"ז משנה יג: