מסכת כלים - פרק יט - משנה ט

תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, טְמֵאָה מִדְרָס וּטְמֵא מֵת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז טֶפַח. נִפְחֲתָה מִלְמַעְלָן, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁבָּטַל הָעִקָּר, בָּטְלָה הַטְּפֵלָה:

שפתחה מצדה. כשפתחה מלמעלה אינה טמאה מדרס, דאם ישב עליה ובאים להשתמש בה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל כשפתחה מן הצד, יכול להשתמש אע״פ שיושב עליה:

בזמן שאינה גבוהה עשרה טפחים. כשגבוהה עשרה לא חזיא לישיבה כולי האי:

או שאין לה לזבז. דכשיש לה לזבז מזיק ליושב:

נפחתה מלמטן. בשוליה. לא חזיא לתשמיש, אבל חזיא לישיבה:

מפני שבטל העקר. עיקר התיבה היא עשויה להחזיק בשוליה מה שמשימים בתוכה. ועל ידם היא נקראת כלי. וכיון שנפחתו שוליה ובטלו, בטלו גם דפנותיה מלמעלן ושוב אינה מקבלת שום טומאה. והלכה כחכמים:

רבי מאיר מטמא. הואיל ופתחה מצדה. ולא נפחתה למעלה ראויה למדרס כשהיתה וכל המיטמא טמא מדרס מיטמא טמא מת כדתנן במשנה ג פ"ו דנדה:

מפני שבטל העיקר בטלה הטפלה. ושיהיה כלי שיטמא טומאת מת הוא העיקר. וזה הולך על השרש אשר התבאר בששי מנדה והוא אמרם כל הטמא מדרס טמא טמא מת ויש שטמא טמא מת ואינו טמא מדרס הנה כבר התבאר שטומאת מת עיקר. הרמב"ם בסוף פרקין: