מסכת כלים - פרק כח - משנה ה

כִּפָּה שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וּנְתָנוֹ עַל הַסֵּפֶר, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא טְמֵא מֵת. חֵמֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ שָׁטִיחַ, וְשָׁטִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ חֵמֶת, טָהוֹר. חֵמֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ תּוּרְמֵל וְתוּרְמֵל שֶׁעֲשָׂאוֹ חֵמֶת, כַּר שֶׁעֲשָׂאוֹ סָדִין וְסָדִין שֶׁעֲשָׂאוֹ כַּר, כֶּסֶת שֶׁעֲשָׂאָהּ מִטְפַּחַת וּמִטְפַּחַת שֶׁעֲשָׂאָהּ כֶּסֶת, טָמֵא. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁשִּׁנָּהוּ לִשְׁמוֹ, טָמֵא. לְשֵׁם אַחֵר, טָהוֹר:

כיפה. מטפחת שבראש האשה. ויש לה טומאת מדרס, שפעמים שהיא יושבת עליה:

ונתנו על הספר. אם יחד אותו לספר וכרך אותו עליו:

טהור מן המדרס. אבל טמא שאר טומאות:

חמת. נאד של עור:

שעשאו שטיח. עור שטוח על הארץ לישב עליו. וחמת ושטיח תרוייהו טמאין מדרס, ואפילו הכי כיון דשינה מזה לזה ואפילו בלא שינוי מעשה הוה ליה ככלי שנשבר וטהור, אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא:

תורמל. כלי עור שהרועה מניח כליו לתוכו:

הכי גרסינן, כסת שעשאו מטפחת ומטפחת שעשאה כסת טהור. ולא גרסינן טמא. וכך היא גירסת רבותי. וכן מצאתי במשנה דווקנית. והכי מוכח מן התוספתא. וטעמא דבכולהו טהור, כדתנן בסמוך, זה הכלל לשמו טמא לשם אחר טהור, ומפרש בתוספתא, לשמו מכלי פשוט לכלי פשוט, כגון משטיח למטפחת או ממטפחת לשטיח, ושלא לשמו מכלי פשוט לכלי קבול ומכלי קבול לכלי פשוט, ומכלי קבול לכלי קבול נמי, הכל שינוי שלא לשמו וטהור. ואם כן חמת שעשאה תורמל דשינהו מקבול לקבול נמי טהור, וכר שעשאו סדין וסדין שעשאו כר דהוי שינוי מקבול לפשוט ומפשוט לקבול נמי טהור. ואי קשיא, אמאי לא ערבינהו ותנינהו חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאו חמת בהדי הנך, כיון דכולהו טהור הוא. הא לא קשיא, משום דקא בעי למיהדר ולמתני [חמת] זמנא אחריתי כדתני חמת שעשאה תורמל והוה צריך למתני חמת שעשאה שטיח או תורמל, ואינו רוצה לשנות מסדר האחרים. ורוב ספרים גורסים טמא, ואיני יודע ליישב גירסא זו מכוונת:

כפה שהוא טמא מדרס. כתב הר"ב שפעמים שהיא יושבת עליה. ועיין במשנה ט"ז פכ"ד. ועוד עיין בריש פ"ד דזבים:

[*אבל טמא טמא מת. והר"ב כתב שאר טומאות. דטומאת מת לאו דוקא. כמו שפי' הר"ב בריש פכ"ד. וכתבתי שם הטעם בס"ד]:

חמת שעשאה תורמל וכו'. כר שעשאו סדין כו' טמא. והר"ב כתב דגרסי' טהור. וכ"כ הר"ש אבל גירסת הרמב"ם טמא ומפרש כל ששינהו לשמו אם היו השני כלים אשר ישתנו [היה לו השינוי] אשר יחברם ענין א' כמו החמת והתורמל [ששניהן] כלי קבול והכר והסדין אשר הן יחד טמאים במדרס. לפי שהן יחד ראויין למשכב. וכן הכסת והמטפחת. ולשם אחר הוא כמו עור של שטיח אשר הוא פשוט ואמנם יטמא במדרס לבד כמו שקדם והחמת אשר תטמא בשאר טומאות. עוד כתב ולא יטעך אמרו סדין ומטפחת ותחשבם מעור לפי שהכר והכסת כבר יהיו של עור וכבר יהיו של בגד ורוב מה שישולח שם כר וכסת [סתם] על הבגד. עוד כתב ונוסח' התוס' המשנה בכלי עור מן הפשוט לפשוט טמא מן הפשוט למקבל ומן המקבל לפשוט ומן הקבול לקבול טהור. ובבגד הכל טמא ע"כ. וכן הביאה הר"ש וכן ראיתי [בתוספתא] ברפ"ו מבבא בתרא דמכילתין וצריך לומר דס"ל להרמב"ם דמשנתינו ותוספתא חלוקים הם דלמשנתינו מכלי קבול לכלי קבול נמי טמא. כמו מפשוט לפשוט. דשניהן בכלל כל ששינהו לשמו הן. וטמא. וכן בחבורו פכ"ד מה"כ כשהעתיק התוס' נתחכם להשמיט מקבול לקבול. ואח"כ העתיק משנתינו וכתב חמת שעשאו תורמל או תורמל שעשאו חמת. הרי הן מדרס כשהיו. ותמיהני על הכ"מ שהראה מקום על התוספתא. ולא העיר שבדין מכלי קבול לכלי קבול לא פסק כהתוספתא. עוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם דכיון שכתב דכר וסדין וכן כסת ומטפחת הן ג"כ בכלל ששינהו לשמו. לפי שהן יחד ראוין למשכב. מפני מה א"כ הוצרך לזה לומר שלא נטעה לחשוב [*שהסדין והמטפחת] הן של עור. הא אפילו הן של עור נמי טמאים. שהרי הם בכלל ששינהו לשמו. ואי משום דבתוספתא שנינו ובבגד הכל טמא אם כן לא היה צריך לזה הטעם שהן יחד ראוין למשכב. ובחבורו העתיק כר של בגד כו' [*ועשאהו סדין וכו'] או כסת של בגד [*שעשאהו מטפחת] ולא כתב בו טעם שהן יחד ראוין למשכב. אבל נראה שסובר דכיון שהוא בגד הכל טמא וכדברי התוס'. ולפי זה הך כללא דתנינן לא קאי אדסמיך ליה כר וכסת שהרי הן של בגד והכל טמא. אלא ארישא מהדר חמת שעשאה שטיח כו'. וחמת שעשאה תורמל כו'. [*ועוד נ"ל שלא כתב ואל יטעך כו'. לענין טעם הדין. אלא להזהיר מהטעאה בעלמא שכן אין נמצא סדין ומטפחת שיהיה עור ויחשוב הטועה שמפני שנשתנו לכר וכסת. והן של עור. א"כ אף הנה על כרחין של עור הן. לז"א שהוא טעות שאע"פ שהכר וכסת יהיה של עור הנה הנם ג"כ של בגד כשנשנו סתם הם של בגד. וכן כאן נשנו סתם ולפיכך הם של בגד]: