מסכת כלים - פרק ה - משנה ז

תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא, כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ. חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵלָה עַד שֶׁיְּהֵא בָאָרֶץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לִגְרֹר אֶת הַטְּפֵלָה, וְלֹא עַד שֶׁיְּהֵא בָאָרֶץ, אֶלָּא מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים אַרְבָּעָה טְפָחִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וְצָרִיךְ לְהַסִּיעוֹ. חִלְּקוֹ לִשְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, הַגָּדוֹל טָמֵא וְהַקָּטָן טָהוֹר. חֲלָקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, אֶחָד גָּדוֹל כִּשְׁנַיִם, הַגָּדוֹל טָמֵא, וּשְׁנַיִם הַקְּטַנִּים טְהוֹרִין:

תנור שנטמא. התנור עשוי כקדירה גדולה שאין לה שולים ומיטלטל, וכשבא לקבעו מחברו בארץ ומדבק טיט מבחוץ ומעבהו כדי שישמור חומו, וקרי לה טפילה שמטפלה ומחברה לו:

כיצד מטהרים אותו. כמה תהא שבירתו ותהא מטהרתו:

חולקו לשלשה. לכלי עצמו מבפנים. דאי לשנים, הגדול טמא, דאיכא רובא:

וגורר את הטפילה. שדבק עליו, שגם היא מחברתו:

עד שיהא בארץ. כלומר מפילה עד הקרקע. אי נמי, אחולקו קאי, דלא סגי בחלוקה עד רובו, אלא חולק עד שיגיע לקרקע:

ולא עד שיהא בארץ. ולא לחלקו עד למטה סמוך לארץ:

אלא ממעטו מבפנים. עד שלא ישאר ארבעה טפחים שהוא שיעור תחלתו של תנור. ואין הלכה כר׳ מאיר:

צריך להסיעו. אע״פ שחלקו, לא טהר עד שיפריד החלקים זה מזה. ואין הלכה כר׳ שמעון:

הגדול טמא. משום דאיכא רובו של תנור:

תנור שנטמא. פי' הר"ב עשוי כקדירה גדולה כו'. עיין מ"ש בריש פרקין:

חולקו לשלשה. דעבדי' גיסטרא. שחולקו לארכו בגובהו ומש"ה לא סגי להו לרבנן כשממעטו בפחות מארבעה כמו לר"מ אלא בעינן דלא ליהוי רובא. דלא דמי לשיריו ד' דריש פרקין. דהתם דצלקיה מצליק לרחבו [פי' הערוך שצלחו ומבקעו] [גמרא] פ"ט דחולין דף קכד:

לשלשה. כתב הר"ב דאי לשנים הגדול טמא דאיכא רובא. דבתנור שהוסק קיימי' דהא תנן שנטמא. וכי הוסק יש בו גומות. ואי אפשר לצמצם כמ"ש הר"ש. ועיין מ"ש במשנה ו פי"ב:

[*וגורר. היה נ"ל שהגירסא וגורד בדלית וכן לקמן לגרור. שצ"ל לגרוד. כמו *) ויקח חרש ויגרוד דאיוב [ב ח] אבל גורר ברי"ש. הוא כמו גוררין כסא וכו' דמס' שבת [דף כט:] ואינו כענין שבכאן. אלא שלא ראיתי כן בשום נוסח. ואף בפי' הר"ש והרמב"ם מועתק ברי"ש. וכן בחבורו פי"ז מהל' כלים. איתא ברי"ש. ועי' בכולה סוגיא דחולין שם]:

עד שיהא בארץ. אהא דכתב הר"ב אי נמי אחולקו קאי כו' מסיים הר"ש וניחא השתא הא דקא פליג ר"מ. דא"צ לגרר כו'. ולא לחלק כו':

ר"מ אומר א"צ כו'. אלא ממעטו כו'. דלא חייש לחלים. פי' שהוא חזק ועומד. כדאיתא התם בחולין: