מסכת כלים - פרק ט - משנה ה

חֲרָסִין שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן מַשְׁקִין טְמֵאִין וְנָפְלוּ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר, הֻסַּק הַתַּנּוּר, טָמֵא, שֶׁסּוֹף מַשְׁקֶה לָצֵאת. וְכֵן בְּגֶפֶת חֲדָשָׁה, אֲבָל בִּישָׁנָה, טָהוֹר. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן מַשְׁקִין, אֲפִלּוּ לְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים, נִטְמָא:

חרסים שנשתמש בהן משקין טמאים. כגון עביט של מימי רגלים של זב ושל זבה שנשבר וחרסיו בלעו מימי רגליהם. ומיירי כגון שהדיחום במים שלש פעמים שלא נשאר בהן משקה טמא. דאי לא הדיחום, נטמא התנור מחמת המשקים הדבוקין בדפנותיו כאילו הן בעין:

שסוף משקה לצאת. כלומר, דרך משקה לצאת ע״י ליבון החרסים, וכיון שהיו אלו החרסים בתנור בשעת הסיקו יצאו המשקין מהן וטמאו התנור מאוירו:

גפת. פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן:

חדשה. תוך שנים עשר חודש:

ישנה. לאחר שנים עשר חודש, דבסתמא יצא כל המשקה שבהן:

חרסין שנשתמש בהן משקים טמאים. פי' הר"ב כגון עביט של מימי רגלים של זב וזבה שנשבר וחרסים בלעו מימי רגליהם. ואיכא למידק אמאי דייק לפרושי הכי במשקין חמורין שהם אב הטומאה. ולא דייק לפרושי הכי במתני' דלעיל והרי כל המשקים מטמאים כלים בגזירת י"ח דבר. ועוד דומיא דסיפא דוכן בגפת כו' דמסתמא בכל טומאת משקין איירי. ובפ"ט דמסכת נדה דף סב פליגי ר"ל ור"י בפי' משנתינו. ופסק הרמב"ם בפי"ד מה"כ כר' יוחנן. וכדאסיק רב פפא דמתניתין אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין. אלא דבמשקין חמורים דוקא כשאינו מקפיד עליהן שיצאו. הוא דבעינן הוסק התנור. אבל הקפיד עליו ויכול לצאת הרי זה מטמא התנור אע"פ שלא הוסק. דאלת"ה תקשה אמתניתין ב פ"ג דאהלות דתנן כל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. הא יכול לצאת טמא. ואע"ג דלא נפיק וע"ש:

וכן בגפת חדשה. הבאה ממשקים טמאים. שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת. הרמב"ם שם:

אפילו לאחר ג' שנים נטמא. רבותא דג' שנים נראה בעיני דהיינו לאפוקי מהני תנאי דבתוספתא דתניא התם אבא יוסי בן דוסאי ור' יוסי בן משולם אומר נגבה לאחר ל' יום לא נגבה לאחר ג' שנים וטעמייהו דלאחר ג' שנים אע"פ שלא נגבה לא חשיב שוב משקה כלל. וקמ"ל תנא דידן דכל שלא נגבה אפי' לאחר ג' שנים חשיב משקה:

נטמא התנור. כשיוסק. הרמב"ם שם: