מסכת כלים - פרק כו - משנה ה

אֵלּוּ עוֹרוֹת טְמֵאִין מִדְרָס, עוֹר שֶׁחִשַּׁב עָלָיו לְשָׁטִיחַ, עוֹר סְקֹרְטְיָא, עוֹר קָטָבֹלְיָא, עוֹר הַחַמָּר, עוֹר הַכַּתָּן, עוֹר הַכַּתָּף, עוֹר הָרוֹפֵא, עוֹר הָעֲרִיסָה, עוֹר הַלֵּב שֶׁל קָטָן, עוֹר הַכַּר, עוֹר הַכֶּסֶת, מִדְרָס. עוֹר הַסָּרוֹק, עוֹר הַסּוֹרֵק, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִדְרָס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, טְמֵא מֵת:

לשטיח. לשטוח על גבי קרקע ולישב עליו:

סקורטיא. עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן:

קטבליא. עור שמציעין על גבי המטה ושוכבים עליו:

עור החמר. גרסינן. ולא גרסינן עור החמור. כלומר עור שמשים החמר על בגדיו כשמחמר אחר בהמתו:

עור הכתן. עור שנותנים לפניהם אומני פשתן כדי שלא ידבק הנעורת של פשתן בבגדיהם:

עור הכתף. שמשים הכתף בכתפו שלא יזיק לו המשאוי שעל כתפו:

עור הרופא. רופא החבורות נותן לפניו עור שלא יטנפו בגדיו בדם הפצעים:

עור העריסה. שמשימים על עריסה של קטן:

עור הלב של קטן. רגילים היו לחגור עור על מתני הקטן כנגד לבו, שלא יכנו החתול על לבו וימות:

עור הכר והכסת. של מטה:

עור הסרוק. עור שחוגרים אומני המסרקות על מתניהן:

עור הסורק. אומנים הסורקים פשתן:

ר׳ אליעזר אומר מדרס. וכל שכן טמא מת. דהא תנן בפרק בא סימן [נדה דף מ״ט] כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת:

וחכמים אומרים טמא מת. ולא מדרס, שאין עשויין לישב עליהן. והלכה כחכמים:

[*עור שחשב עליו כו'. עיין מ"ש בס"ד בס"פ דלעיל]:

עור החמר. כ' הר"ב ול"ג עור החמור. כ"כ הר"ש בשם הערוך. אבל הרמב"ם גורס עור החמור. ומפרש אשר יקשרו באמצעיתו הדבר אשר יעתיקו על החמור ובנא"י גורס עוד ג"כ עור החמר ומפרש שהחמר משים עליו כשמעמיס על החמור. ובחבורו [ריש] פכ"ד מה"כ העתיק ג"כ עור שמניחין על החמור תחת המשאוי. ועור שחוגר החמר עליו: