מסכת כלים - פרק כד - משנה יז

שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הֵן. מְהוּהָה שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַבְּרִיָּה, הוֹלְכִין אַחַר הַבְּרִיָּה. קְטַנָּה עַל הַגְּדוֹלָה, הוֹלְכִין אַחַר הַגְּדוֹלָה. הָיוּ שָׁווֹת, הוֹלְכִין אַחַר הַפְּנִימִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כַּף מֹאזְנַיִם שֶׁטְּלָיָהּ עַל שׁוּלֵי הַמֵּחַם, מִבִּפְנִים, טָמֵא. מִבַּחוּץ, טָהוֹר. טְלָיָהּ עַל צִדָּהּ, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טָהוֹר:

מהוהה. בגד ישן ובלוי:

שטלייה. כמו שטלאה. מלשון טלאי על גבי טלאי. כלומר ששם הישנה טלאי על החדשה:

הולכים אחר הבריאה. דנין אותה כדין הבריאה, אם טמאה טמאה, ואם טהורה טהורה:

קטנה על הגדולה. בין שתיהן מהוהות בין שתיהן בריאות:

הולכים אחר הגדולה. ואם הגדולה נקובה כמוציא רמון שבשבירה כזו נטהרה, גם הקטנה המחוברת עמה טהורה אע״פ שהיא שלימה. ואם הגדולה שלימה והרי היא מקבלת טומאה, אף הקטנה המחוברת עמה טמאה אע״פ שהיא נקובה במוציא רמון:

הולכים אחר הפנימית. אם טמאה הפנימית טמאה החיצונה, ואם הפנימית טהורה החיצונה נמי טהורה:

ר׳ שמעון אומר כף מאזנים. לפרושי מלתא דתנא קמא קאתי. ובכף מאזנים של מתכות טמאה איירי, דאם טלאה בתחתית המיחם מבפנים, טמא המיחם, ואם טלאה מבחוץ, טהור המיחם:

טלייה על צידה. שהדביק הטלאי על דפנות המיחם לא בתחתיתו, בין מבחוץ בין מבפנים טהור. ומסקנא דכולה פרקין וטעמא דכולהו טמא מדרס וטמא טמא מת וטהור מכלום האמורים כאן הוא, דכל דבר הראוי לשכיבה, והוא שיהיה עשוי לשכיבה או לישיבה או להשען עליו, טמא מדרס. לבד אם הוא כלי חרס דאינו מטמא מדרס, דהכי ילפינן מקרא דכתיב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו שיש לו טהרה במקוה, יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה. והמפץ העשוי לשכיבה, אע״פ שאין לו טהרה במקוה מדכתיב (שם י״א) כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא, והאי לאו כלי הוא, מכל מקום טמא מדרס, דמרבינן ליה מקרא דכתיב כל המשכב, כל לרבות את המפץ, ואין לו טהרה עד שיחתך וישאר ממנו פחות מששה על ששה. וכלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה, טהורים מכלום. וכן כל דבר הבא מן הים, טהור. וכלי עץ הבא במדה, שמחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, נמי טהור מכלום, לפי שאינו מיטלטל מלא. וכן דבר שאין עליו תורת כלי, או שיש לו תורת כלי ואינו ממשמשי אדם אלא משמשי משמשיו, טהור, כגון תרבוס של זיתים ומפץ של גתות וסדין של צורות, דאמרינן במתניתין שהן טהורין מכלום, דלא חשיבי כלים של משמשי אדם:

שלש קופות הן כו' הולכים אחר הבריה. פי' הר"ב אם טמאה טמאה כו'. ובקטנה וגדולה מפרש אם הגדולה ניקבה כמוציא רמון כו' והדר מפרש גבי הולכים אחר הפנימית אם טמאה הפנימית כו'. ועירוב פירושים הם. דזה שפי' אם טמאה כו' כ"פ הר"ש גם הראב"ד [פכ"ז מה"כ הלכה יז] מפרש כן בשם הרב היוני ז"ל. ולדידהו אף בגדולה מפרשים כן. וז"ש הר"ב בניקבה כמוציא רמון. הוא פי' הרמב"ם ולדידיה אף בבריאה ובפנימית מפרש כן אך הראב"ד השיגו דלמה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלה עליה. והליץ בעדו הכ"מ שאפשר לפרש דברי הרמב"ם דאה"נ שאם הית. נקובה במוציא רמון ואח"כ תקנה וטלה עליה שהיא טמאה. והב"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואח"כ ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע"פ שהיא שלימה. ועי"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה. ואע"פ שהיתה זו הקטנה טמאה. הרי היא כחלק מהגדולה. וגם היא טהורה ע"כ. [*ופי' קופות ע' בסוף כלאים]:

מהוהא. נ"ל שהגירסא מהוהה בהיה"ן מלשון תוהו ובוהו. ר"ל דבר שאין בו ממש. מהר"ם. [*ועיין פכ"ז [משנה יב] וגם בספ"ט דטהרות]:

[*שטלייה. כתב הר"ב מלשון טלאי ע"ג טלאי. דבפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג.) ולא ידעתי למה הביא ממרחק והלא היה יכול להביא ממ"ב דפכ"ו]:

רש"א כף מאזנים. לשון הר"ב לפרושי מלתא דת"ק קאתי ובכף מאזנים של מתכות טמא איירי. אין אלו בעיני אלא דברי תימה. דת"ק בבגד איירי ואתא ר"ש לפרושי ומיירי בשל מתכות. ובלי ספק שהר"ב ראה בפי' הרמב"ם שכתב בזה הלשון. ואר"ש בדמיון זה כו'. גם לא הי' נכתב בנוסח שלפניו שאין הלכה כר"ש. וכמו שג"כ איננו בדפוס ישן*). ולפיכך חשב הר"ב שהרמב"ם ר"ל שר"ש מפ' דברי ת"ק. וממשל משלים לדברי הת"ק אבל אין זאת כוונת הרמב"ם כלל אך כוונתו שר"ש. אמר ג"כ דמיון זה שמחלק ת"ק בפנימית וחיצונית. וכן בנוסח שלפני נכתב ואין הלכה כר"ש וכן ג"כ בנא"י:

כתב הר"ב ומסקנא דכולה פרקין כו' דכל דבר הראוי לשכיבה כו'. עיין בספ"ב דזבים. ולעיל בפי' הר"ב פי"ח משנה ה. ומ"ש הר"ב והמפץ כו' דמרבינן לה מקרא דכתיב כל המשכב כל לרבות כו'. וכיון דתרי קראי כתיבי. משכבו למעוטי. וכל לרבויי הא כיצד יש במינו אף ע"ג דלית ליה טהרה במקוה. אין במינו מקיש משכבו לו גמרא פ"ט דשבת דף פד ומייתי לה הרמב"ם לעיל משנה י ומפרש בשם הר"י הלוי גאון ז"ל שהמפץ יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה כסלים וכקופות והן נכנסים במאמר הש"י באמרו כל כלי. אולם החרס אין במינו מה שיעלה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה [ע"כ] [*ומ"ש הר"ב והאי לאו כלי הוא. וא"ת פשוטי כלי עץ נמי לא ליהוי להו טהרה במקוה והתנן בספי"ח במטה שמיטהרת איברים. ופי' הר"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע לבד. כתבו התוס' בפר"ע דשבת דף פד [ד"ה מפץ] דאור"י דנפקא לן מדכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפי' פשוטי. דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם ואף ע"ג דכתיב (שם) וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ. דלא שייך למילף הכי. אלא משק כדכתיב (בראשית מ״ב:ל״ה) ויהי הם מריקים שקיהם. ולהכי נמי נקט בכל דוכתי מה שק כו' כמ"ש לשונם בפ"ק דחולין מ"ו. ומ"ש הר"ב. ואין לו טהרה עד וכו' פחות מו' על ו' שיעור טומאתו בפכ"ז [משנה ב]. הרמב"ם שם. ומ"ש הר"ב כלי אבנים כו'. ברפ"י. ומ"ש הר"ב וכל דבר הבא מן הים. במשנה יג פי"ז ע"ש. ומ"ש הר"ב וכלי עץ כו'. ג"ז שם ר"פ עשירי ורפט"ו. ומ"ש הר"ב כגון תרבוס. בפרקין משנה ה. ומפץ. משנה י. וסדין. משנה יג]: