מסכת כלים - פרק יח - משנה ז

כֶּרַע שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס, וְחִבְּרָהּ לַמִּטָּה, כֻּלָּהּ טְמֵאָה מִדְרָס. פֵּרְשָׁה, הִיא טְמֵאָה מִדְרָס, וְהַמִּטָּה מַגַּע מִדְרָס. הָיְתָה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְחִבְּרָהּ לַמִּטָּה, כֻּלָּהּ טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה. פֵּרְשָׁה, הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמִּטָּה טְמֵאָה טֻמְאַת עָרֶב. הָיְתָה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְחִבְּרָהּ לַמִּטָּה, כֻּלָּהּ טְמֵאָה טֻמְאַת עָרֶב. פֵּרְשָׁה, הִיא טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב, וְהַמִּטָּה טְהוֹרָה. וְכֵן הַשֵּׁן שֶׁל מַעְדֵּר:

כרע. של מטה שהיתה טמאה מדרס. שדרס הזב על הכרע כשהיה בפני עצמו שלא היה מחובר למטה:

כולה טמאה מדרס. דחיבור עביד לה כאילו כולה גוף אחד:

היתה טמאה טומאת שבעה. כגון שנגעה במת:

טומאת ערב. כגון שנגעה בטמא מת:

והמטה טהורה. דלא נטמאת בנגיעת הכרע. דראשון הוה, ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

מעדר. כלי עץ שיש לו שינים ומהפכים בו את התבן, ושיניו של מתכת. ולפי שהשינים של פרקים ונעוצים בו, דינו כדין מטה שהיא של פרקים. והאי וכן, אטומאת שבעה קאי, דאין מעדר מטמא מדרס:

היתה טמאה טומאת ז'. לשון הר"ב כגון שנגע במת. וכן לשון הר"ש והיא שטת ר"ת דלא אמרי' חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות. וכתבה ג"כ הר"ב ברפי"ב דאהלות ולא דק לפ' הכא דלא כשטתו דבפ"ק דאהלות מ"ב שהיא שטת הרמב"ם דבכל כלים אמרי' הרי הוא כחלל והרמב"ם כתב בכאן וז"ל וכבר ביארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת ז' הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וכו' נתכוין לומר כשנטמא במת בענין זה שהוא יהיה אב הטומאה. ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וזה כשלא יגע במת עצמו. ובמת דקאמר היינו בטומאת מת:

כולה טמאה טומאת ז'. ואם הזה על המטה טהרה והכרע בכללה ואם פרשה קודם הזייה (היא) [הכרע] טמאה כו' הרמב"ם ספכ"א מה"כ: