מסכת כלים - פרק ב - משנה ז

הַטְּמֵאִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, טַבְלָה שֶׁיֶּשׁ לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה שְׁלֵמָה, וְטַבְלָה שֶׁהִיא מְלֵאָה קְעָרוֹת. נִטְמֵאת אַחַת מֵהֶם בְּשֶׁרֶץ, לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּם. אִם יֶשׁ לָהּ לִזְבֵּז עוֹדֵף, נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם, נִטְמְאוּ כֻלָּן. וְכֵן בֵּית תְּבָלִין שֶׁל חֶרֶס, וְקַלְמָרִים הַמְּתֹאָמוֹת. וּבֵית תְּבָלִין שֶׁל עֵץ, שֶׁנִּטְמָא אֶחָד בְּמַשְׁקֶה, לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ. הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּמֵא, טָמֵא. הַמְשַׁמֵּשׁ לַטָּהוֹר, טָהוֹר. אִם יֶשׁ לוֹ לִזְבֵּז עוֹדֵף, נִטְמָא אַחַד מֵהֶם, נִטְמָא חֲבֵרוֹ:

טבלא שיש לה לזבז ומחתה שלימה. שיש לה דפנות, טמאים, שיש להן בית קיבול. ומרישא דהטהורים שבכלי חרס הוה שמעינן דהנך טמאים, אלא אורחיה דתנא הכי, כדתנן בפרק ואלו טריפות [דף מ״ג] ואלו כשרות, והכי איכא טובא במשנה:

טבלא. של חרס:

שהיא מלאה קערות. שהיא עשויה קערות קערות, והקערות הן מגופה ומחוברין בה:

ואם יש לה לזבז עודף. אם שפת הטבלא סביב עודף ועולה למעלה יותר מפיהן של קערות:

נטמאה אחת מהן נטמאו כולן. דכשנכנס השרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזבז העודף סביב, ונטמאת כל הטבלא, דכלי חרס מטמא מאוירו, וכשנטמאת הטבלא כולה נטמאו כל הקערות שהן מגופה:

בית התבלין. כלי חרס עשוי רבועים רבועים, לתת בכל רבוע ורבוע מין אחד של תבלין ולא יתערבו זה בזה:

קלמרים המתואמות. כלי עשוי לתת בתוכו הדיו והקולמוס והכלים הצריכים לסופר. ועשוי גם הוא רבועים רבועים תאומים, ובארצנו מהם הרבה, וקורים להם בלע״ז קלמר״י:

בית תבלין של עץ. שעשוי גם הוא רבועים רבועים ואין לו לזבז עודף:

שנטמא אחד מהן במשקה. דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה, שהם מטמאים כלים דאורייתא. ודוקא כשנטמא במשקה לא נטמא חברו, שכלי שנטמאו אחוריו במשקים לא נטמא תוכו, הלכך כשנטמא אחד מהן במשקין הוי דופן של הטמא אחוריו של חברו ולא נטמא חברו. אבל בטומאת שרץ דאורייתא דכל היכא דנגע בכלי עץ בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו, אם נטמא אחד מהן נטמא חברו, שהטומאה נוגעת בו מאחוריו. ובכלי חרס דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, אפילו בטומאת שרץ אם נטמא אחד מהן לא נטמא חבירו, דתוכו של זה נעשה גב לחבירו, וכלי חרס אין מיטמא מגבו. אבל כלי עץ מיטמא מגבו בטומאת שרץ, אבל לא בטומאת משקין להיות נטמא כולו:

חולקים את עביו. דופן עב ורחב שבין שני הרבועים, רמינן פלגא להאי גיסא ופלגא להאי גיסא בטומאת משקים דרבנן, וחצי עובי הדופן שלצד הטהור טהור. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

טבלא שיש לה לזביז כו'. כתב הר"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ"כ הר"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר"ן דצריכי. ומ"ש הר"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר"ש בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לה). ובפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כה) ובפרק במה בהמה (שבת דף נא) ובפרק במה אשה [דף מ] :

שיש לה לזביז. עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ד דמקואות (ד"ה אם). ועמ"ש לקמן פי"ב משנה ו (ד"ה ומודים) :

טבלא. פי' הר"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ"כ הר"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ"ק דפסחים דף כ (ע"ב) ובפ"כ דשבת דף קלח (ע"ב) ועיין בפירוש הר"ב משנה ה פ"ח:

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה. פי' הר"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי"ח דבר דתנן בפ"ק דשבת (דף יד) . וע"ש:

רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'. פי' הר"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב"ן ועמ"ש במשנה ג פרק ו (ד"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד:

אם יש לו לזביז עודף כו'. אתאן לכולי עלמא: