מסכת כלים - פרק כב - משנה ה

כִּסֵּא שֶׁלֹּא הָיוּ חִפּוּיָו יוֹצְאִין, וְנִטְּלוּ, טָמֵא, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מַטֵּהוּ עַל צִדּוֹ וְיוֹשֵׁב עָלָיו:

כסא שלא היו חפויו יוצאים. שאין הנסרים בולטים חוץ מן הכסא. שהכסא עשוי מארבע עצים ונסרים קבועין משלש רוחות הכסא עומדין גבוהים תחת העצים מהודקים זה אצל זה, וממעל לעצים לוחות עשויין לישב עליהן. ואם נשברו הלוחות העשויות למושב, יכול להטות הכסא לכל צד שירצה ולישב על אותן הנסרים הקבועים בשלש רוחות של כסא, אבל כשהן בולטים לחוץ אינו יכול להטותו על צדו. וחפויו דהכא לאו כחפויו דרישא שהן כמו שינים בולטים, אלא לנסרים שמחפין העצים קרי חפויו:

שלא היו חפויו יוצאים. פי' הר"ב שאין הנסרים בולטים חוץ מן הכסא. ר"ל הנסרים הקבועים מג' רוחות שאם א' בולט חוצה. ואין שכנגדו ג"כ בולט. נמצא כשיטהו על אותו צד. שהוא מוטה בשיפוע. מפני שהנסר האחד ארוך ויוצא ובולט מהשני. ולכך אין נוח לישב עליו [*ומ"ש הר"ב וממעל לעצים לוחות וכו'. אלו הלוחות ג"כ בכלל חיפויו דמתני'. שהרי הא דתנן וניטלו לא קאי אלא על אלו הלוחות כדפי' הר"ב ואם נשברו הלוחות וכו'. וכן ג"כ כללן הר"ב לאלו הלוחות בלשון נסרים בהא דמסיק אלא לנסרים שמחפין כו']: