מסכת כלים - פרק יט - משנה ג

מִזְרָן הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה, כָּל שֶׁהוּא, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עַד עֲשָׂרָה טְפָחִים. שְׁיָרֵי מִזְרָן, שִׁבְעָה טְפָחִים, כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ חֶבֶק לַחֲמוֹר:

המיזרן. כמין אזור או אבנט של אריג שכורכים אותו סביב המטה כדי לחבר פרקיה. ופעמים שהוא גדול הרבה ונגרר ויוצא חוץ מן המטה:

היוצא מן המטה. והמטה טמאה מדרס:

כל שהוא. אפילו יוצא כמה אמות חוץ למטה, הכל טמא:

ר׳ יוסי אומר עד עשרה טפחים. טמא בטומאת המטה. מעשרה ולמעלה טהור. והלכה כר׳ יוסי:

שיירי מיזרן. מיזרן שבלה ונקרע, כמה ישתייר ממנו ויהיה טמא:

שבעה טפחים. דבציר מהכי לא חזי למידי ולא חשיב כלי:

חבק. יש מפרשים, בגד עב וקשה שמשימים על החמור כשבא מן הדרך והוא מזיע, כדי שלא יצטנן לאחר שמסירין ממנו האוכף. ויש מפרשים, שמשימים אותו על משאוי החמור כדי שלא יפסד אם ירדו עליו גשמים:

[*חבק. כתב הר"ב י"מ בגד עב וכו' וי"מ וכו'. ודבריו תמוהין בעיני. שהרי המיזרן מפרש הר"ב כמו אזור ואבנט. ושניהן אינן בגד לכסות כשיעור האוכף. או כשיעור המשוי שעליו. שהרי אינם רחבים כידוע. אבל דברי הר"ב מורכבים משני פירושים. שמ"ש בכאן על חבק. כתב כן הר"ש מהערוך. והוא כתב ג"כ על מזרן בשם גאון ובשם הערוך שהוא בגד צמר שנותנים בני אדם גדולים וחשובים תחת המצעות ובלע"ז טפי"ט. ועוד כתב הר"ש שי"מ שהוא עור הכרוך על המטה וכו' אבל זה שפי' הר"ב על מיזרן. כ"כ הרמב"ם. והוא כתב על חבק וז"ל חבק הוא [האזור] אשר ישימו אותו לחמור על המרדע. כדי שיעמוד על גבו. וזה החבק ברחבו כמו טפח. וארכו יותר מזה השיעור. ובקצהו [שנצין] יחברו בהן המשאוי [נ"א הקשירה] ע"כ]: