מסכת כלים - פרק כא - משנה ג

הַנּוֹגֵעַ בְּיַד מְגֵרָה, מִכָּאן וּמִכָּאן, טָמֵא. בַּחוּט, וּבַמְּשִׁיחָה, בָּאַמָּה, וּבַסְּנִיפִין, בַּמַּכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ, וּבַקַּשְׁטָנִית, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בַּמַּלְבֵּן שֶׁל מַסָּר הַגָּדוֹל, טָהוֹר. הַנּוֹגֵעַ בַּיֶּתֶר וּבַקֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְתוּחָה, טָהוֹר. מְצֻדַּת הָאֵישׁוּת, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְתוּחָה, חִבּוּר:

מגרה. ברזל מלא פגימות שמנסרים בו הלוחות והנסרים. ובלע״ז סיג״א. ויש למגרה שני עצים, אחד מצד זה ואחד מצד זה, שבהם תופס חרש עצים בשעה שמנסר הלוחות, והעצים הללו הן בית יד למגרה. ואם נטמאת המגרה, הנוגע בהן טמא, דהוו לה ידות:

בחוט ובמשיחה. בראש העצים הללו שהן בית יד, קושרין חוט ומשיחה וחבל שהולך על אורך המגירה ומחבר בין שניהן ומעמידו:

באמה. עץ ארוך שבאמצע אלו השני עצים והולך על אורך המגרה, קרוי אמה:

ובסניפין. עץ קטן נתון מן החוט והמשיחה עד האמה, ובו פותלין וגודלין החוט והמשיחה, וראשו אחד בתוך החוט וראשו אחד באמה. ופעמים ישים שנים:

מכבש. מקום יש לו לחרש עצים שכובש ועוצר שם העצים העקומים והלוחות העקומות והעקושות כדי שיתישרו, וכן עוצר שם העצים והנסרים שלא יתנועעו לכאן ולכאן עד שיתקנם למלאכתו:

קשטנית. כמין קשת קטן של עץ שתוחבים בו ברזל של מקדח כשרוצה לקדוח בו, והאדם אוחז בקשת ומגלגל בו את הברזל. ואם הברזל טמא לא נטמא הקשת, דלא הוי חיבור, שדרכם היה שלא לחבר הקשת בברזל:

מסר הגדול. מגירה גדולה שעשויה לנסר קורות, ועושים לה כמין מרובע מעצים דקים, והמגירה באמצע, ואותו המרובע קרוי מלבן:

טהור. שאין טמא אלא מקום אחיזת בית יד בלבד. ואין הלכה כר׳ יהודה:

ביתר. חבל הקשת. לשון כוננו חצם על יתר (שם י״א):

אע״פ שהיא מתוחה. אע״פ שהחץ ביתר ובקשת ומתוחה לירות בה ונטמא החץ, לא נטמא הקשת והיתר, שאין החץ חיבור לקשת ויתר:

אישות. בריה שאין לה עינים. התנשמת מתרגמינן אישותא. וצדין אותה לפי שמפסדת את. השדות:

טהורה. שאינה חשובה כלי:

כל זמן שהיא מתוחה. והחץ של ברזל בה. אם נטמא החץ נטמאת המצודה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

בתוט ובמשיחה. עיין לעיל פי"ז משנה י"ג ומ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה:

ובסניפין. פי' הר"ב עץ קטן כו' ופעמים ישים שנים. כלומר ולכך שונה סניפין ולא סניף. וע' מ"ש במשנה ו פי"א דמנחות:

במכבש של חרש. שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. הרמב"ם פ"כ מה"כ:

הנוגע ביתר ובקשת כו'. מ"ש הר"ב ונטמא החץ לא נטמא הקשת והיתר. ר"ל ולכך הנוגע בהם טהור: