מסכת כלים - פרק ז - משנה ב

דָּכוֹן שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל קְדֵרוֹת, טָהוֹר מִשּׁוּם כִּירָה, וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. הַצְּדָדִין שֶׁלּוֹ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם אֵינוֹ טָמֵא מִשּׁוּם כִּירָה. הָרַחַב שֶׁלּוֹ, רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, וְרַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא. וְכֵן הַכּוֹפֶה אֶת הַסַּל וְעוֹשֶׂה עַל גַּבָּיו כִּירָה:

דכון. לשון מקום. כמו דוך פלן [ברכות יח:] והוא מקום בולט מן הכירה שכשמוציאין הקדרה מן הכירה מושיבין אותה על אותה הבליטה, ופעמים יש לו בית קבול שתי קדירות או שלש:

טהור משום כירה. דאם נטמאת הכירה לא נטמא הוא. אי נמי, אינו מטמא במחובר ככירה:

הצדדים שלו. כותליו של דכון שאינן מן הכירה:

הרחב שלו. הוא כותל הכירה עצמה לצד בית קיבולו של דכון. ולפי שהדכון מרחיב והולך לצד הכירה קרי לה רחב:

רבי מאיר מטהר. דלא חשיב ככירה:

ורבי יהודה מטמא. דחשיב ככירה. והלכה כרבי יהודה:

וכן הכופה את הסל. ובנה על גביו כירה, ובולט חוץ לכירה. והסל הוא מיטמא משום כלי עץ, וכשבנה עליו כירה ורוחב הסל בולט חוץ לדופני הכירה ושופתים קדירות על אותה הבליטה, דינו כדכון:

דכון. פי' הר"ב לשון מקום כמו דוך פלן וכ"כ הר"ש. כתב הרמב"ם שדכון ודוכן [דבס"פ דמדות] א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא ע"כ. ועיין לקמן:

שיש בו בית קבול קדירות. ל' הר"ב ופעמים יש לו בית קבול ב' קדירות או ג'. מסיים הר"ש שיכול להיות שאותה בליטה הוא סביב לכירה. ויש לו בית קבול קדירות הרבה. והרמב"ם כתב שהוא תמונת מרובע ארוך. אבל נ"ל כסברת הר"ש. מדסיפא וכן הכופה את הסל. שהוא ג"כ מקיף לכירה. [*עוד כ' הרמב"ם. שהוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב [נקבים עגולים] א' לפני השני. וימלא מתוכו באפר החם [ושופתים הקדירות על אותן הנקבים והוא מטלטל עם האש והקדירות] ע"כ. ועי' לקמן]:

טהור משום כירה. כתב הר"ב דאם נטמאת הכירה כו'. א"נ אינו מטמא במחובר כו'. וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שעשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ"ג. הרמב"ם: