מסכת כלים - פרק כז - משנה ה

בְּלוֹיֵי נָפָה וּכְבָרָה שֶׁהִתְקִינָן לִישִׁיבָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין עַד שֶׁיְּקַצֵּעַ. כִּסֵּא שֶׁל קָטָן שֶׁיֶּשׁ לוֹ רַגְלַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גָבֹהַּ טֶפַח, טָמֵא. חָלוּק שֶׁל קָטָן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בוֹ כַשִּׁעוּר, וְנִמְדָּד כָּפוּל:

נפה וכברה. של עור הם. ופעמים עושים נפה משער, ודינה כדין שק. וכן פעמים עושים כברה מחבלים של שיפה ושל גמי, ודינה כדין מפץ:

עד שיקצע. שיחתוך ויתקן למושב. והלכה כחכמים:

אע״פ שאין בו גבוה טפח. ואע״ג דשל גדול לא מיטמא בבציר מטפח, כדתנן לעיל בפרק השלחן והדלפקי [משנה ג׳], כסא של קטן חזי לישיבה אפילו בבציר מטפח:

עד שיהיה בו כשיעור. אם הוא מבגד עד שיהיה שלשה על שלשה, כשיעור טומאת הבגד למדרס:

ונמדד כפול. שלשה לפניו ושלשה לאחריו, נמצא כשפושטו שהוא ששה אורך על שלשה רוחב, ארכו כפלים כרחבו:

[*ר"ע מטמא. וחכמים כו'. וכה"ג פליגי לעיל בפרק עשרים. משנה ד]:

ונמדד כפול. עיין במשנה דלקמן: