מסכת כלים - פרק כב - משנה ד

כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה שֶׁנִּטְּלוּ חִפּוּיָו, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף מַלְבֵּן שֶׁל כִּסֵּא, טָמֵא. כִּסֵּא שֶׁקְּבָעוֹ בַעֲרֵבָה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. שַׁמַּאי אוֹמֵר, אַף הֶעָשׂוּי בָּהּ:

שניטלו חפויו. לשון חפי פותחת, כמין שינים יוצאים מכל צד בכסא של כלה, ועשויין כדי שיסמכו עליהן:

בית שמאי מטמאין. דאכתי חזי לישיבה:

ובית הלל מטהרין. דלא חזי לכלה, והוי כנשבר:

אף מלבן הכסא טמא. כלומר, אף מלבן הכסא בפני עצמו בלא הכסא ובלא חפויו טמא, כל שכן שהכסא בלא חפויו טמא. מלבן, צורת לבינה מרובעת עושים על הכסא ויושבים עליו:

כסא שקבעו בעריבה. הביא כסא ממקום אחר וקבעו בעריבה דרך ישיבתו. ועריבה אינה טמאה מדרס, דחזיא ללישה:

בית שמאי מטמאין. דלא בטל כסא לגבי עריבה:

ובית הלל מטהרין. ממדרס דבטל כסא לגבי עריבה. אבל כסא העשוי בעריבה עצמה מודו בית שמאי לבית הלל דטהור:

ושמאי אומר. אף כסא העשוי בעריבה עצמה טמא מדרס:

כסא של כלה שנטלה חפוייו. פי' הר"ב לשון חפי פותחת כו' [*בפ"ח דשבת דף פ"א] ובפ"ק דעדיות משנה יא מפרש גם פי' הרמב"ם דהתם דחפויין [פתוחין] וציורים שעושין מעצים ואבנים כו'. וצריך לומר שאינו חפוי על פני כולו. והיינו דלשונו בפירושו דהתם. חתיכות המפותח שמדביקין עליו ואף ע"פ שאין דבריו בפירושו שבכאן נראין כן. מ"מ הדבר מוכרח דהא לדידיה כל חפוי מטהר כמ"ש בר"פ:

כסא שקבעו בעריבה כו'. מטהרין. ואי קשיא לך הא תנן לעיל פ"כ משנה ה כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו כו' מפץ שנתנו ע"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה כו'. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימי. אלא משום דמחבר להו לבנין. קא מטהרינן להו. ומש"ה עד דקבעי להו ובני עלייהו לא חשבינן להו כבנין. אבל הכא הא קא מבטל להו מישיבה לגמרי. הלכך בקביעות לחוד מטהרינן להו לב"ה. תדע דתנן בההוא פירקא [משנה ו] סדין שהוא טמא מדרס. ועשאו וילון כו' מאימתי היא טהרתו כו'. ר"ע אומר משיקבע. אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפי' כשנטמא כבר. מ"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה"ל כמו שנשבר כ"כ הראב"ד במשנה יא פ"ק דעדיות. ולא ידעתי למה הקשה מכופת. דטפי טובא ה"ל להקשות ולמרמי כסא אכסא. ועוד שהיא נשנה קודם ההיא דכופת במשנה ג כסא שקבעו בקלונס. וכן כסא שקבעו בקורת בית הבד טמא. אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו. אחר זה ראיתי בפכ"ה מה"כ [ה"ה]. דהתם כתב הרמב"ם דיני אלו הג' כסאות. שמפרש הכ"מ דכסא שקבעו בעריבה נמי לא טהרו ב"ה. אלא לענין שאינו חבור לה. שאם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו כתב בהדיא שהוא טהור לגמרי. וז"ל [אמר] אם קבע כסא בעריבה הוא טהור. ולא יטמא במדרס לחבורו בעריבה אשר לא תטמא במדרס. ע"כ. ואף פשטן של דברי הרמב"ם שבחבורו. נראה שסובר דטהור לגמרי [*ושאלני חתני מהר"ר הירש יצ"ו. דהא אדרבה משמע כדברי הכ"מ. מדכתב הרמב"ם. וכן כסא שקבעו בעריבה כו'. א"כ מדמה אותו לדלעיל מינה. והשיבותיו דאם כדברי הכ"מ. לא ה"ל לכתוב. אלא וכן הדין בכסא שקבעו בעריבה. ולא ה"ל לסיים שהוא טהור אלא ודאי אתי למימר שהוא טהור לגמרי. וממ"ש וכן כו'. אין ראיה להכ"מ. שהרי בדין השני. קבעו בקורה גדולה נמי כתב וכן. ואינו שוה לדין שלפניו. דהא בדין שלפניו מחלק בין קבעו לעשאו בו. אלא הני וכן. אינן אלא שבשלשתן יש צד טהרה. ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא. ותו דהרי משנתינו לא שנאה לזו שבעריבה אלא אותם שנים כסאות. אלא דבאותן יש צד טומאה נמי. ואילו בזו אין צד טומאה כלל. והרמב"ם שכתבם יחד הרי נשמר בלשונו כדכתבתי. ועוד אי איתא דגם בזו יש צד טומאה. א"כ ה"ל לכתוב דין עשאו בו מהו אבל אם טהור לגמרי בקבעו בו לא צריך לכתוב. דודאי דכ"ש עשאו בו שהוא טהור] וכך הבין הכ"מ. שהרי הקשה עליו מאי שנא מכסא שקבעו בקורת בית הבד ומכח הקושיא הוא שמפרש דה"נ אינו מטהר לגמרי. ואילו היה מחפש לדעת מה יענה הרמב"ם בפירושו. בודאי שלא היה מפרש כן על דבריו שבחבורו להטותו מני דרך שבפי'. וגם אשתמיטתיה להכ"מ דברי הראב"ד מדלא כתבן לתרוצי מה שהוקשה להראב"ד אהדדי. ולכך נראה דהכא נמי טהור לגמרי ומשום דקביעות שבעריבה הוי קביעות טפי ג"כ מקביעות שבכלונס וקורות בית הבד וכמו שתירן [*הראב"ד] בכופת. ול"ק אלא על הראב"ד דלמה לא רמי כסא אכסא. כל שכן דמשנת כלונס וקורת בית הבד. קדומה למשנת כופת. דמינה רמי איהו וה"מ לתרוצי הכי וממילא לא הוי קשי מכופת דתנן בתרייהו:

אף העשוי בה. ר"ל *) שנמצא עם העריבה מעץ אחד. הרמב"ם: