מסכת כלים - פרק יג - משנה א

הַסַּיִף, וְהַסַּכִּין, וְהַפִּגְיוֹן, וְהָרֹמַח, מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וְהַשְּׁחוֹר וְזוּג שֶׁל סַפָּרִים, שֶׁנֶּחֱלְקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַסָּמוּךְ לַיָּד, טָמֵא. וְהַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ, טָהוֹר. מִסְפֶּרֶת שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

הסייף והסכין והפגיון. סכין שיש לו שני, פיות קרוי פגיון:

מגל יד. מגל חלק עשוי לשבר עצמות ולחתוך עצים:

מגל קציר. מלא פגימות ותלמים:

השחור. הם מספריים קטנים שמגלחין בהם. ונקראים שחור לפי שהם משירין את השער, דמשירין ומשחירין חד הוא, והכי אמרינן בפרק משילין פירות [ביצה לה] מאן דתני משחילין לא משתבש. ויש מפרשים, השחור, תער:

והזוג של ספרים. מספריים גדולים מן השחור:

שנחלקו. שהן של חוליות ומפרקים אותן זה מזה. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר, ומפרקין אותו:

הסמוך ליד. חזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש, ירא שמא יחתוך ידו. ואין הלכה כר׳ יוסי:

מספורת שנחלקה. הם מספריים של נשים, וכשנחלקה אכתי כל חד חזי לחתוך:

וחכמים מטהרין. כיון שנשברה. והלכה כחכמים:

הסייף. תליך וקשתך. מתרגמינן סייפך וקשתך. הר"ש:

והשחור. כתב הר"ב. [*והכי אמרי' כו' משחילין כו'. איברא דהכי איתא התם. ומייתי לה מדתנן השחול והכסול כו' בפ"ו דבכורות מ"ז. אבל הר"ש הביא הא דאמרינן התם. מאן דתני משחירין לא משתבש. והוא הנכון דמייתי לה ממתני' דהכא השחור וכו' ומ"ש הר"ב] י"מ תער. כ"פ רש"י רפ"ה דביצה. וטעמיה נמי משום דמשחיר השער. ומ"ש הר"ב שאין בית יד שלו מחובר כו'. כ"כ התוס' שם בשם הקונטרס. והקשו דבית יד למאי חזי לעצמו. ומפרשי' דשחור. היינו מספרים קטנים וכו':

שנחלקו. כולה פרקין מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה. או יטהר מטומאתו. כך הבינותי מהרמב"ם רפי"א מה"כ [הלכה ח]. ועיין בפי' הר"ב ר"פ דלקמן. ומ"ב:

הסמוך ליד טמא וכו'. פי' הר"ב דחזי למלאכה טפי. אבל הסמוך לראש כו'. כ"כ הר"ש. ואין תמונת אלו המספרים ידוע ומובן אצלי:

מספרת. והר"ב העתיק מספורת. וכן העתיק הר"ש. אבל הרמב"ם העתיקה בפירושו כגי' הספר. אך בחבורו פי"א מה"כ [הלכה ט] העתיק מספרים:

מספרת שנחלקה כו'. לשון הר"ב הם מספרים של נשים. טס של ברזל ארוך וכפוף לאמצעיתו. ובשני ראשים כאורך שני סכינים וכשנחלקה אכתי. וכו' הר"ש: