מסכת כלים - פרק יז - משנה ד

הָרִמּוֹנִים שֶׁאָמְרוּ, שְׁלֹשָׁה, אֲחוּזִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּנָפָה וּבִכְבָרָה, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל וִיהַלֵּךְ, וּבְקֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיַּפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים, כְּגוֹן הָרֹבַע, וַחֲצִי הָרֹבַע, הַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים, שִׁעוּרָן בְּרֻבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּזֵיתִים. נִפְרְצוּ, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. נִגְמְמוּ, שִׁעוּרָן בְּמַה שֶּׁהֵן:

הרמונים שאמרו. הא דתנן בריש פרקין כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, כשיהיו שלשה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון:

כדי שיטול ויהלך. שמתוך נענוע של נטילה והילוך ממהר הרמון לצאת דרך הנקב:

ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו. שמתוך הפשלה לאחוריו הוא ממהר לצאת:

שאינן יכולים לקבל רמונים. שהן קטנים:

כגון הרובע. רובע הקב:

שיעורן ברובן. כיון דנפחת רובו, טהור:

נפרצו. נפחתו וחסרו:

נגממו. בשפתותיהן:

שיעורן במה שהן. אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין. והלכה כר׳ שמעון:

הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. פי' הר"ב הא דתנן בריש פרקין כל כלי ב"ב שעורן ברמונים כו' ויצא האחד כו'. ולהכי צריך ג' אחוזים. שצריך נקב יותר רחב. מאילו היה האחד לבד. כ"כ התוס' בפ"ק דעירובין דף ד. ובפ"ק דסוכה דף ו'. ומשמע מדבריהם דבעינן שיצאו שלשתן זה אחר זה. והכריחו להוציא המשנה ממשמעותה. מדאמרינן בגמ' בסוף המצניע כמוציא רמון. וכדנקט הר"ב בלישניה בריש פירקין עוד הכריחו מהסוגיא. ע"ש. ועוד פירשו דה"ק שלשה אחוזים כו'. לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן דהיינו בינוני. בג' האחוזים זה בזה וגדילין יחד. אבל הרמונים הגדלים אחד אחד. או שנים. הם גדולים. ואותן שגדילים ארבעה יחד הן קטנים. כן לשונם בפרק טו דשבת דף קב. וכן פירש הראב"ד בפרק ו מהלכות כלים דמשערין בבינונית שבאלו השלשה הגדלים ביחד. [*ועיין מ"ש בשם הרמב"ם במתניתין דלקמן]:

רבי שמעון אומר. כתב הר"ב דהלכה כר' שמעון וכ"כ הרמב"ם. ובפ"ו מה"כ כתב הכ"מ טעמו בשם הר"י קורקוס [*דאף על גב דדרכו לפסוק כמחמיר [עי' במסכת נגעים פ"ד מ"ד] הואיל ולא אפסיק הלכתא בפרק מי שהוציאוהו בין ר' מאיר ור' שמעון. הכא סמך על סוף המצניע דלא אמרי' רובו אלא בצמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים]:

נפרצו בדפנותיהן. עד השתא מיירי שנקבו בשוליהן. מהר"ם: