מסכת כלים - פרק ג - משנה ז

מֵחַם שֶׁטְּפָלוֹ בְחֹמֶר וּבְחַרְסִית, הַנּוֹגֵעַ בַּחֹמֶר, טָמֵא. וּבַחַרְסִית, טָהוֹר. קוּמְקוּם שֶׁנִּקַּב וַעֲשָׂאוֹ בְזֶפֶת, רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחַמִּין כְּצוֹנֵן. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּכְלֵי זֶפֶת. כְּלֵי נְחֹשֶׁת שֶׁזְּפָתָן, טְהוֹרִין. וְאִם לְיַיִן, טְמֵאִין:

מיחם. כלי שמחממים בו המים:

בחומר. טיט עב:

חרסית. דק כחרס. ויש מפרשים, כתישת חרסים:

הנוגע בחומר טמא. לפי שהוא נדבק ומתחבר במיחם וחשוב כעצמו של כלי, הלכך אם נטמא המיחם נטמא החומר שסביבו כמותו, והאוכלים הנוגעים בחומר טמאים:

ובחרסית טהור. דחרסית אינו נדבק ומפריך ונפיל, ולא חשיב כעצמו של כלי:

קומקום. יותר גדול ממיחם. ובלע״ז קוראין לו קומקומ״ו:

שאינו יכול לקבל את החמין. שהזפת ניתך ונמס במים חמין. ואע״פ שיכול לקבל את הצונן אינו חשוב כלי וטהור:

וכן היה אומר בכלי זפת. כלים העשויין מן הזפת עצמו, שהן טהורין, הואיל ואין יכולין לקבל את החמין כצונן. ורבותי פירשו בכלי זפת, בכלים הזפותים, ומפרש ואזיל כיצד, כלי נחושת שזפתן טהורים. אם היו הכלים טמאים ונגע אדם או אוכלין ומשקין בזפת, טהורים, דאין הזפת חיבור ואינו נחשב כעצמו של כלי:

ואם ליין. ואם זפתן מתחלה לשום בתוכן יין ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל:

טמאין. דאז הוי הכלי צריך לזפת והוי זפת חיבור:

ובחרסית. לשון הר"ב דק כחרס. ר"ל טיט דק כחרס. ובמקומות אחרים מפורשים בענין אחר. והראיתים במ"ז פ"ו דחולין:

קומקום. פי' הר"ב יותר גדול ממיחם. ולא כן בשל מתכות כמו שאפרש לקמן ריש פי"ד:

כלי נחושת שזפתן טהורים. פירש הר"ב אם היו הכלים טמאים ונגע אדם כו' לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה (כדאיתא בפ"ק דאהלות) ויהיה הנוגע בזפת טמא. ואע"פ שהוא אדם הרמב"ם [*וא"כ ה"ה כלים כדתנן התם באהלות]:

ואם ליין. פי' הר"ב ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל. ויין דנקט. כלומ' שכשזפתן ליין אינו נותנו לתוכו אלא בצונן. דסתם יין צונן הוא. ול' הר"ש. ואם עשויין ליין צונן: