מסכת כלים - פרק ט - משנה ח

תַּנּוּר שֶׁנִּקַּב מֵעֵינוֹ, שִׁעוּרוֹ מְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא דּוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא דוֹלֵק. נִקַּב מִצִּדּוֹ, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא כוּשׁ נִכְנָס וְיוֹצֵא שֶׁלֹּא דוֹלֵק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דּוֹלֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בִּמְגוּפַת הֶחָבִית שֶׁנִּקְּבָה, שִׁעוּרָהּ מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל שִׁיפוֹן. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. וְכֵן הָיָה אוֹמֵר בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים שֶׁנִּקְּבוּ, שִׁעוּרָם מְלֹא מִיצָה שְׁנִיָּה שֶׁל קָנֶה. מִן הָאֶמְצָע, נִכְנָס. מִן הַצַּד, אֵינוֹ נִכְנָס. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ לְיַיִן, אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ לִשְׁאָר מַשְׁקִין, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, טְמֵאִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ בִידֵי אָדָם. אֲבָל אִם נַעֲשׂוּ בִידֵי אָדָם, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהוּא, טְמֵאִים. נִקְּבוּ, הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִים, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִים, שִׁעוּרָן בְּמַשְׁקִים. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, מַטִּילִים אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ, בְּצָמִיד פָּתִיל וּבְכוֹנֵס מַשְׁקֶה:

שנקב מעינו. עין של תנור, הוא הנקב שעושים בו כדי שיצא ממנו העשן. ומירחו עינו בטיט וסתמוהו וניקב אח״כ במקום המירוח:

נכנס ויוצא דולק. שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח:

ניקב מצדו. של עין:

וכן היה אומר במגופת החבית. וכן היה ר׳ שמעון אומר בכל הני, דדינם מן האמצע נכנס ומן הצד אינו נכנס. ואין הלכה כר׳ שמעון:

מלוא מיצה שניה של שיפון. מלוא קשר שני של קנה של שיפון, שהשני דק מן הראשון ועבה יותר מן השלשה, שהקנה עב מלמטה ומתדקדק ועולה. שיפון, ויינ״א בלע״ז:

לשאר משקין. כגון שמן דבש וחלב:

אפילו כל שהן טמאים. אפילו נקב כל שהן אין מצילין בצמיד פתיל וטמאים:

שלא נעשו בידי אדם. שלא ניקבו במתכוין אלא מאליהן:

ניקבו העשוי לאוכלים שיעורו בזיתים. השתא מיירי בשנפחת הכלי עצמו וניקב. וכל הנך שיעורים דלעיל כשנפחתה סתימה שבפתחו:

שיעורן בזיתים. אם נפחת במוציא זית בעי מירוח, ובפחות מכאן לא בעי מירוח. ובגמרא במסכת שבת [צו] מוכיח דכלי גדול שניקב במוציא רמון, וכלי קטן שנפחת ברובו אין מירוח וסתימה מועילין בו, ושוב אינו מציל בצמיד פתיל כיון דבטל מתורת כלי. ואם מירחו נעשה כאוכלים שגבלן בטיט שאין הטיט מצילן:

שיעורן במשקין. בכונס משקה:

העשוי לכך ולכר. למשקין ולאוכלין:

מטילין אותו לחומרו. ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצמיד פתיל עד שיומרח:

תנור שניקב מעינו. פי' הר"ב הוא הנקב שעושין כו' ועיין בפ' דלעיל משנה ז:

[*שיעורו מלא כוש. עיין מ"ש ברפ"ה דאהלות]:

שיפון. [כ' הר"ב] ויינ"א בלעז. ותמיהני דבריש כלאים ליעז כן שבולת שועל. ולשיפון מפרש סיגל"א. וכן בפי' רש"י בפ"ב דפסחים דף לה. ובפי' הרמב"ם דהכא. מפרש ג"כ דשיפון הוא ויינ"א. ובמקצת ספרים מסיים בה והוא מין ממיני השעורה. כמו שבארנו פעמים. ע"כ. וקשה דבהדיא כתב בריש כלאים דשיפון מין חטים ושבולת שועל מין שעורים. אך בפ"י דמנחות מ"ז כתב דשבולת שועל ושיפון שני מיני שעורים. ושם מפורש ג"כ בפי' הר"ב דשעורים מצטרפים עם הכל. חוץ מן החטים לפי שכולן מין שעורים הן. וכן בריש מסכת חלה:

וכן היה אומר בחצבים גדולים. לכאורה תמונתן משונה. שיש להן נדדים בולטים. וא"נ יש לפרש דה"ק במגופת חצבים גדולים:

לשאר משקין. פירש הר"ב כגון שמן דבש וחלב לשטתו דבמ"ב פ"ג. דשל שמן דק משל יין וה"ה לדבש וחלב לפי שהיין במקצת הארצות עב יותר. [*ומכאן מוכח שהדבש הרצון בו לפעמים המשקה שעושה ממנו [שקורין מעד] שהרי בכאן מוכרח לפ' כן ותסייען למ"ש בפ"ב דקדושין מ"ב]:

אפי' כל שהן. פי' הרמב"ם בכונס משקה:

שיעורן בזיתים. פי' הר"ב אם נפחת במוציא זית בעי מירוח ובפחות מכאן לא בעי מירוח ויש ליתן טעם משום דכתיב (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו. ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו [*כמ"ש הר"ב רפ"ב דלקמן וכן ע"ש מ"ש בס"ד] וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא. הר"ש. ומ"ש הר"ב ובגמ' מס' שבת. ספ"י:

בזיתים. עמ"ש בפ"ג מ"ג:

העשוי לכך ולכך כו'. ושנינו שלש משניות בענין אחד. חדא דלעיל בפ"ג. ואידך בפ"ח [ועיין מ"ש בשם הרמב"ם] והך הכא. וכולהו צריכי דקמייתא מתני לענין שיעור ליטהר. ואידך להציל באהל השרץ. והך דהכא להציל באהל המת. הר"ש:

לחומרו בצ"פ ובכונס משקה. פי' הר"ב ואם ניקב בכונס משקה אינו מציל בצ"פ. וז"ל הרמב"ם ר"ל שכאשר ינקב בכונס משקה יטמא ואע"פ שהוא מוקף צ"פ. ולא יציל כל מה שבתוכו. ע"כ. וכת' הר"ש דמתני' דלא כב"ה. ודלא כר"ע דהא קדרה עשויה לכך ולכך [כדפי' הר"ב ברפ"ג] ותנן במס' אהלות פ"ה [מ"ב] ארובה שבין הבית לעלייה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ב"ש אומרים הכל טמא. וב"ה אומרים הקדרה טמאה ועלייה טהורה. ר"ע אומר אף הקדרה טהורה. והא דקדרה טמאה לב"ה חומרא בעלמא. ע"כ. אבל ראיתי להרמב"ם שהעתיק משנתנו זו בפי"ד מה' כלים. ואותה משנה דאהלות. העתיקה כמו כן בפכ"ג מה"ט מת. לכן נראה לי לחלק. דהכא יוצא מתורת צמיד פתיל כשניקב משא"כ התם דבתורת אהל מציל אין הנקב מוציאו מאהל. והרי כל המציל בתורת אהל א"צ לצמיד פתיל וכמ"ש הר"ב במ"ז פרק דלקמן. [*ואתי שפיר דדייק הכא למתני בצמיד פתיל] וגם שם לא נחית הר"ש לחלק בין מציל בתורת צמיד פתיל. למציל בתורת אהל ולפיכך כתב שם דלא נתברר לו מאי שנא אין פותח טפח וכו'. ועמ"ש ברפ"ה דמס' אהלות בשם מהר"ם: