מסכת כלים - פרק י - משנה ה

חָבִית שֶׁנִּתְקַלְּפָה וְהַזֶּפֶת שֶׁלָּהּ עוֹמֶדֶת, וְכֵן קְבוֹסִים שֶׁל מֻרְיָס שֶׁגְּפָתָן עִם הַשָּׂפָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָם מַצִּילִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַצִּילִין:

חבית שנתקלפה. חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה מבחוץ, והזפת עומד כנגדו מבפנים:

קבותים. קנקנים של חרס שמניחין בהן מורייס נקראים קבותים:

שגפתן. שכסה אותן במין סיד שקורין גפסים דתנן לעיל שמקיפין בו:

עם השפה. למטה משפת הכלי, שנמצא הצמיד פתיל מבפנים והשפה מגולה מבחוץ:

ר׳ יהודה אומר אין מצילין. דקסבר צמיד פתיל עליו כתיב. ולא צמיד פתיל מתוכו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

חבית שנתקלפה כו'. פירש הר"ב חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה וכו'. וכן פי' הר"ש. והקשה הראב"ד בסוף פ' כ"ב מהלכות טמא מת שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קלוף בסוף ע"ז גבי גת של כותים יקלוף את הזפת. ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה ר"י סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית. ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה. אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת. וחכ"א מועיל. והכסף משנה תירץ די"ל דמדקתני והזפת שלה עומד. ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצת והלך לו. ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת. כמו כשנקלף הזפת מהחרס ע"כ. וגם הרמב"ם [בפי' ובחיבורו] מפרש שנתקלף החרס. אלא שמפרש דמיירי שנתון הכסוי על הזפת ודחקו עד שדבק בזפת. ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית. וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין. שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי. כמו זר. ור' יהודה אומר אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית. והזפת עומד ביניהן לא תציל. וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור [דבק] עם החבית] והכסוי [דבק] בזפת הציל. ע"כ: