מסכת כלים - פרק ל - משנה א

כְּלֵי זְכוּכִית, פְּשׁוּטֵיהֶן טְהוֹרִין, וּמְקַבְּלֵיהֶן טְמֵאִים. נִשְׁבְּרוּ, טָהָרוּ. חָזַר וְעָשָׂה מֵהֶן כֵּלִים, מְקַבְּלִין טֻמְאָה מִכָּאן וּלְהַבָּא. הַטַּבְלָא וְהָאִסְקוּטְלָא שֶׁל זְכוּכִית, טְהוֹרִין. אִם יֶשׁ לָהֶן לִזְבֵּז, טְמֵאִים. שׁוּלֵי קְעָרָה וְשׁוּלֵי אִסְקוּטְלָא שֶׁל זְכוּכִית שֶׁהִתְקִינָן לְתַשְׁמִישׁ, טְהוֹרִין. קִרְטְסָן אוֹ שָׁפָן בְּשׁוּפִין, טְמֵאִין:

כלי זכוכית. הך מתניתין תנינן לעיל בפרק ב׳ ובפרק ט״ו. ואיידי דבעי למתני דין הנך כלים של זכוכית הדר תנא לה הכא:

טבלא. שולחן:

אסקוטלא. בלשון לע״ז קורים לקערה שקוטיל״א. והכא מיירי בקערה פשוטה שאין לה בית קיבול, אלא שמתחתיה מחובר לה בית קיבול קטן המשמש כשכופין הכלי על פניו, כעין שיש לכוסות של כסף ושל זכוכית שלנו:

יש להן לבזבז. שפה סביב, הלבזבז עושהו כלי שיש בו בית קיבול:

שולי קערה ושולי אסקוטלא. כשנשבר מקום תשמישן נשאר הבית קיבול קטן והופכו ומשתמש בו, ואפילו הכי טהורים, דלא חשיבי השולים כלי, מפני מקום השבר שמזיק לידים כשאוחזים בו:

קרטסן או שפן. תיקנם ועשאן חלקים עד שראויין להשתמש באותו בית קיבול, טמאים, דלא הוו תו שבר כלי:

בשופין. כלי שצורפין וחרשי ברזל מסירים בו החלודה ומחליקים בו הכלים. תרגום הצריפים, שופינא. לימ״א בלע״ז:

הטבלא והאסקוטלא. כ' הר"ב הכא מיירי בקערה פשוטה כו' אלא שמתחתיה מחובר לה בית קבול קטן המשמש כשכופים הכלי על פניו כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שהוא ראוי להשתמש בו כשכופין הכלי על פניו. אבל מתחלה לא נעשה לכך וז"ל הרמב"ם יעשו בשולי הכלי שפה עגולה יהיה גבהה כמו אצבע לישב הכלי ישיבה [מתוקנת] ע"כ. [*ועיין ברפכ"ז]: