מסכת כלים - פרק כ - משנה ב

חֵמֶת חֲלִילִין, טְהוֹרָה מִן הַמִּדְרָס. עֲרֵבַת פִּיסוֹנוֹת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִדְרָס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, טְמֵא מֵת. עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לֹג וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה, טְמֵאָה מִדְרָס. הִנִּיחָהּ בַּגְּשָׁמִים וְנִתְפְּחָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. בַּקָּדִים וְנִסְדְּקָה, מְקַבֶּלֶת מִדְרָס. זֶה חֹמֶר בִּשְׁיָרֵי כְלֵי עֵץ מִבִּתְחִלָּתָן. וְחֹמֶר בִּשְׁיָרֵי כְלֵי נְצָרִים מִבִּתְחִלָּתָן, שֶׁמִּתְּחִלָּתָן אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה עַד שֶׁיִּתְחַסֵּמוּ. נִתְחַסְּמוּ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּשְׁרוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן כָּל שֶׁהֵן, טְמֵאִין:

חמת חלילין. חמת מלא רוח ומשימין החלילים בפי החמת והרוח יוצא דרך הנקבים ומוציא מן החלילים קול של שיר:

טהורה מן המדרס. דלא חזיא לשכיבה:

עריבת פיסונות. עריבה שמביאין בה אבנים קטנות ורגבי אדמה כדי לתת בנדבכים של בנין. ופיסונות לשון שקל פיסא שדא ביה דאמרינן בגמרא בסנהדרין גבי מרקוליס:

בית שמאי אומרים מדרס. קסברי, משמשת שכיבה עם מלאכתה. ובית הלל סברי אינה משמשת:

שנסדקה טמאה מדרס. ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרס, דאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל כשנסדקה ומוציאה משקין, אינה ראויה אלא לשכיבה. ופחותה מב׳ לוגים, או יתירה מתשעה קבין, אינה טמאה מדרס ואפילו נסדקה:

ונתפחה. מחמת גשמים מתנפח העץ ונסתם הסדק:

טמאה טומאת מת. כמו שהיתה בתחלה קודם שנסדקה, מפני שיש לה בית קיבול. ואינה טמאה מדרס, דאינה מיוחדת לשכב עליה, הואיל ומשתמשין בה בלישה:

בקדים ונסדקה. לאחר שנתפח העץ ונסתם הסדק, הניחה ברוח קדים ונסדקה:

טמאה מדרס. דחזרה להיות ראויה לשכיבה ולא ללוש בה:

זה חומר בשיירי כלי עץ. דתחלתן אין טמאין מדרס, וכשנסדקו טמאים מדרס:

כלי נצרים. סלים עשויין מנצרים של ערבה וכיוצא בהן:

עד שיתחסמו. שתגמר שפתן העליונה:

אע״פ שנשרו שפתותיהן כל שהן. שנפלו שפתותיהן ולא נשאר בשפתותיהן אלא כל שהן, טמא:

חמת חלילין. פי' הר"ב חמת מלא רוח כו' ומוציא כו' קול של שיר. כשנופח בפיו. הר"ש. [ובארץ רוסיא שכיחי הרבה זאקווייף בל"א]:

טהורה מן המדרס. פירש הר"ב דלא חזיא לשכיבה. דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. הר"ש:

עריבת פיסונות. של עץ. הרמב"ם פרק כ"ו מה"כ:

פיסונות. פי' הר"ב לשון שקל פיס' דאמרינן בגמרא בסנהדרין. פ' ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:)

עריבה. שלשין בה את הבצק. הרמב"ם שם:

שנסדקה. לשון הר"ב ומוציאה משקין. וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן העתיק ת"כ דתניא שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם. ולשון התוספתא מהרגלים. ועיין בפי' הר"ב רפ"ד דידים:

טמאה מדרס. כתב הר"ב שאינה ראויה אלא לשכיבה שכופתה על פיה כמ"ש הרמב"ם וכדתני כפה סאה וישב עליה שכתב הר"ב בסוף משנה דלקמן. ומ"ש הר"ב ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרם כו' אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב. אשר הן ראשון ולא אב. הרמב"ם. [*ומ"ש הר"ב ופחותה מב' לוגים וכו'. טעמא כתב הר"ש בשם התוספתא שהרי היא כקערה ושיעורה בזיתים וביתר מט' קבין לקמן במשנה ד]:

מקבלת מדרס. בכולי דוכתי תני טמאה מדרס ולא ידענא אמאי משני הכא למתני מקבלת מדרס:

שיתחסמו. עיין מ"ש במשנה ב פט"ז: