מסכת כלים - פרק ג - משנה א

שִׁעוּר כְּלִי חֶרֶס לִטַּהֵר, הֶעָשׂוּי לְאֳכָלִין, שִׁעוּרוֹ בְזֵיתִים. הֶעָשׂוּי לְמַשְׁקִין, שִׁעוּרוֹ בְמַשְׁקִין. הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ, מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ בְזֵיתִים:

שיעור כלי חרס ליטהר. דתו לא מקבל טומאה, ואם היה טמא טהור כאילו נשבר כולו, דתו לא חזי למילתיה ולא חשוב תוך דידיה. אפילו היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים, וניקבה במוציא זית, טהורה, כל זמן שלא חזר ויחדה אח״כ לקבל בה רמונים וכיוצא בהן, אבל חזר ויחדה לקבל בה רמונים, טמאה עד שתנקב במוציא רמון, ומשניקבה במוציא רמון שוב אינה מקבלת טומאה:

שיעורו במשקין. בנקב שכשמשימין הכלי על גבי משקין נכנסין המשקין דרך אותו נקב לתוך הכלי, והוא נקב גדול ממוציא משקה:

לכך ולכך. כגון קדרה שמבשלים בה בשר. אע״פ שאין מניחין בה אוכל בלא משקה, ולמשקה לא חזיא שהרי ניקבה בכונס משקה, אפילו הכי אזלינן בה לחומרא, ואינה טהורה עד שתנקב במוציא זיתים:

שיעורו בזיתים. סתמא כר"מ דלקמן הר"ש. ועי' שם בפירוש הר"ב. ומ"ש שם:

העשוי לכך לכך. פי' הר"ב כגון קדירה כו'. כדתנן במתני' דלקמן. ועיין מה שכתבתי שם: