מסכת כלים - פרק יא - משנה ג

הָעוֹשֶׂה כֵלִים מִן הָעֶשֶׁת, וּמִן הַחֲרָרָה, וּמִן הַסּוֹבֵב שֶׁל גַּלְגַּל, וּמִן הַטַּסִּין, וּמִן הַצִּפּוּיִין, מִכַּנֵּי כֵלִים, וּמֵאֹגְנֵי כֵלִים, מֵאָזְנֵי כֵלִים, מִן הַשְּׁחוֹלֶת, וּמִן הַגְּרוּדוֹת, טְהוֹרִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף מִן הַקְּצוּצוֹת. מִשִּׁבְרֵי כֵלִים, מִן הַגְּרוּטִים, וּמִן הַמַּסְמְרוֹת, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁנַּעֲשׂוּ מִכְּלִי, טְמֵאִין. מִן הַמַּסְמְרוֹת, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין:

העשת. חתיכה של ברזל כשמוציאים אותו מן המחצב:

חררה. לאחר שמתיכים הברזל עושים ממנו עיגול כמין עוגה:

סובב של גלגל. גלגל העגלה של עץ, עושים סביבו טס של ברזל שלא ישבר בטרשים ובסלעים:

טסין. וירקעו את פחי הזהב (שמות ל״ט:ג׳), מתרגמינן ורדידו ית טסי דדהבא:

כני כלים. בסיסי כלים. לשון ואת כנו (שם), דמתרגמינן וית בסיסיה:

הוגני כלים. כמין ענק סביבות שפת הכלים:

אזני כלים. בית יד שאוחזים בו הכלי:

השחולות. מה שנשתייר מן הכלי לאחר שנעשה. לשון כמשחל בניתא מחלבא (ברכות דף ח.) כי מן המים משיתיהו (שמות ב׳:י׳), מתרגמינן ארי מן מיא שחלתיה:

גרודות. שנגרד מן הכלי בשעת עשייתו. לשון להתגרד בו האמור באיוב (ב׳ ח׳):

טהורים. דלא חיישינן בכל הני שמא מכלי טמא באו וכשחזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן ישנה, דכל הני לא נראו לקבל טומאה מעולם, משום דגולמי כלי מתכות נינהו, וגולמי כלי מתכות אין מקבלין טומאה. והכי תניא בתוספתא, גולמי כלי מתכות טהורים, ואלו הן גולמי כלי מתכות, כל שעתיד לשוף, לשבץ, לגרד. ולכרכב, ולהקיש בקורנס, מחוסר אוגן או אוזן. טהור:

אף מן הקצוצות. אם קצץ כלים לחתיכות, כלים הנעשים מאותן חתיכות לא חזרו לטומאתן ישנה. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

גרוטאות. כלים שנשתברו מפני תשמישן ונעשה בהן חתיכות קטנות אחרי בלותן נקראים גרוטות. והן קטנים משכרי כלים:

ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלים. אע״ג דלא ידעינן אם מכלים טהורים באו או מן הטמאין:

טמאין. טמאים הכלים הנעשים מהם. דחיישינן שמא מכלים טמאין באו וחזרו לטומאתן הישנה:

מן המסמרות. סתם. דלא ידעינן אם נעשו מכלים או מן העשת:

בית שמאי מטמאין. דגזרו הני אטו הני:

ובית הלל מטהרין. דלא גזרו:

מן העשת. פי' הר"ב חתיכה של ברזל כו'. והוא מלשון ברזל עשות (יחזקאל כ״ז:י״ט) (יט) הרמב"ם:

ומן הצפויין. הן החפויין [שיחפו] הכלים בלוחות זהב ודומיהן. הרמב"ם. והר"ב וכן הר"ש לא פירשו כלום. אפשר משום דסברי דלא איצטריכו להו. א"נ שלא היה בנוסחאותם. שכן גם בנוסחת מהר"ם ליתא:

ומאוגני כלים. והר"ב העתיק הוגני ומפרש כעין ענק כו' והוא מפי' הרמב"ם אבל הוא העתיק אוגני. ובערוך יש ששונין הוגני פי' כמו אזנים יש לכלי. אלא שהאוזן יוצא מגוף הכלי. והוגן. הוא דבר שאינו מן הכלי. אלא מסובב עליו ויוצא פי' מן מחולות דמתרגמינן חינגין. ויש הרבה דברים הפוכים. והוא גג הכלי. שהאזנים קבועין בו. וי"מ הוגניהן שפתותיהן. וי"מ מסגרת של כלי. וכולן ענין אחד הם. ע"כ:

ומן הגרודות. עיין מ"ש במשנה ו פרק יב:

טהורה. פי' הר"ב דלא חיישינן וכו'. והכי תניא בתוספת' כל שעתיד לשוף כו'. וכה"ג שנוי' ג"כ בתוספתא פ"ב דב"מ ממכילתין לענין כלי עץ דגולמיהן טמאים. וכדתנן בס"פ דלקמן. ומייתי לה גמ' בפ"ק דחולין דף כה. ופירש"י לשוף. לשפשף בדבר המחליקן *)ומצחצח [ועיין בפירוש הר"ב רפט"ז] לשבץ לשון משבצות מרמצן עשויין כמזלגים קטנים [וכן פי' הרמב"ן בפירוש החומש] כמו ומפקי לי' ברמצא דפרזלא במסכת נדה [סב] כלומר שמחוסרים לתקוע בהן מסמרות משבצות לנוי. ע"כ. לגרד. פי' הרמב"ם כמו שיגרדו כלי מתכות אחר השיפה. לכרכב שיחסר הלימא"ר כמו שיעשה בברזל אחר הגרידה. ולשון רש"י שם בחולין. לכרכב שחוקק בהן חקיקות גדולות וכרכוב:

רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות. פי' הר"ב אם קצץ כלים לחתיכות וכו'. לא חזרו לטומאתן הישנה. ויראה לי דטעמיה דס"ל כאביי דאמר התם בפ"ק דשבת [דף טז] דטעמא דגזרו שיחזרו לטומאתן הישנה. דחשו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו. והשתא שקצץ הכלי לחתיכות. ליכא למיחש להכי. אבל להרמב"ם שטה אחרת בכולה מתני' שמפרש בטומאה דמכאן ולהבא. והעושה מן העשת וכו'. לא שיתיכם ויעשה מהן כלים. אלא שיחקוק בהם ויעשה אותן כלים. ומן הגרודות. שיקבצנו וידבקם במסמרים. עד שיעשה מהן דמיון כלי. וכן מן החתיכות דר' יוחנן בן נורי. אבל הראב"ד [פ"ח מה"כ הלכה ב] והר"ש מפ' כפי' הר"ב: