מסכת כלים - פרק ו - משנה א

הָעוֹשֶׂה שְׁלֹשָׁה פִטְפּוּטִים בָּאָרֶץ וְחִבְּרָן בְּטִיט לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, טְמֵאָה. קָבַע שְׁלֹשָׁה מַסְמְרִין בָּאָרֶץ לִהְיוֹת שׁוֹפֵת עֲלֵיהֶן הַקְּדֵרָה, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בְרֹאשׁוֹ מָקוֹם שֶׁתְּהֵא הַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת, טְהוֹרָה. הָעוֹשֶׂה שְׁתֵּי אֲבָנִים כִּירָה וְחִבְּרָם בְּטִיט, טְמֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה שְׁלִישִׁית, אוֹ עַד שֶׁיִּסְמֹךְ לַכֹּתֶל. אַחַת בְּטִיט וְאַחַת שֶׁלֹּא בְטִיט, טְהוֹרָה:

העושה שלשה פטפוטים. שלשה רגלים יושבים בארץ:

וחברם בטיט. למעלה בראשם, כעין כלי ברזל שקורין טריפי״ד:

קבע שלשה מסמרים. שנעץ אותם בקרקע:

טהורה. דכלי מתכות המחוברים לקרקע כקרקע דמו ואין מקבלים טומאה:

וחברם בטיט טמאה. ככירה של חרס, שהטיט שבראשן נותן להן תורת חרס:

עד שיעשה שלישית. כעין שלשה פטפוטין:

או עד שיסמוך לכותל. שהכותל יסמוך את הקדירה מצד אחד:

אחת בטיט. אחת חיבר לחברתה בטיט בראשה:

ואחת שלא בטיט. שהשלישית לא חיבר. ור׳ יהודה היא, ואין הלכה כר׳ יהודה:

העושה שלשה פטפוטים בארץ. פי' הר"ב שלשה רגלים יושבים בארץ. כלומר והן של טיט:

וחברן בטיט. פי' הר"ב למעלה בראשם. וכ"פ הר"ש. ולפי זה סיפא אחת בטיט כו' אתאן לר' יהודה דוקא. כדפי' הר"ב שם. אבל הר"ש כתב דא"נ יש לפרש דחברן בטיט שחברן בארץ בטיט. ואתאן סיפא לרבנן. וכמ"ש שם בס"ד. וכן נראה שמפרש הרמב"ם בחבורו. וכמו שאעתיק ג"כ מפירושו במתני' דלקמן:

להיות שופת כו'. ועושין אש תחתיה. הר"ש:

שופת. שפיתה המורגל בכל המשנה. היא מלה עברית. שפות הסיר שפות (יחזקאל כד ג). הרמב"ם בפי' משנה ג:

טמאה. דנעשו ככירה לטמאות באויר. כנגד גובה הפטפוטים. הר"ש:

אף ע"פ שעשה בראשו מקום כו'. נראה לפרש כפי' השני של הר"ש. דהיינו שהדביק בטיט בראש כל אחד ואחד. שתהא הקדירה יושבת. ולא חברן יחד. אבל פירושו הראשון שמפרש שעשה מקום. היינו שתיקנן בראשם. הרחיבן שלא יהיו חדים. ושיפן יפה שלא יקלקלו את הקדירה היושבת עליהן. ומפרש דקמ"ל דטהורים לגמרי. דאין להם תורת כלי. כיון דכל אחד לחודיה לא חזי ואינם מחוברים זה לזה. עכ"ד. זה הפי' אינו מסכים כלל לפי' הר"ב שמפרש דטהורה משום דמחובר לקרקע כו'. ועוד נראה יותר פי' השני. דהשתא כולה מתני' בדיני טיט קמ"ל. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחיבורו. אע"פ שעשה בראשן מקום בטיט שתשב הקדרה כו'. ומפרש שחברן בטיט כשני הפירושים דהר"ש שחברן בראשן או בארץ. כמ"ש במתני' דלקמן משנה ג בס"ד. [*ועיין לקמן]:

בראשו. מהר"ם הגיה בראשן:

טהורה. לפי שנעשו לקדירה תחת כירה. נקט טהורה לשון נקבה. הר"ש. ומהר"ם כתב טהורה מדין כלי חרס. והול"ל טהורין. אלא משום דמעיקרא נקט טמאה בכירה. נקט הכא טהורה:

העושה שתי אבנים כירה. דמתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה. הר"ש:

וחברן בטיט טמאה. לשון הר"ב ככירה של חרס. שהטיט שבראשן נותן לה תורת חרס. וה"ה במסמרים אם חברן בטיט טמאים. אלא הכא רבותא קמ"ל דאפי' בשנים סגי:

אחת בטיט. פי' הר"ב אחת חבר לחבירתה בטיט כו'. ור' יהודה היא. וגריעה הך שלישית מכותל. אי נמי סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל. הר"ש. ולפירושו השני שכתבתי דמפרש חברן בטיט. פי' בארץ. כתב אחת בטיט כו'. שהאחת חיבר בארץ בטיט. ואחת לא חיבר בארץ. וטהורה אפי' לרבנן. ע"כ: