מסכת כלים - פרק כט - משנה ג

חוּט הַמִּשְׁקֹלֶת, שְׁנֵים עָשָׂר. שֶׁל חָרָשִׁין, שְׁמֹנָה עָשָׂר. שֶׁל בַּנָּיִן, חֲמִשִּׁים אַמָּה. יָתֵר מִכָּאן, אִם רָצָה לְקַיֵּם, טָהוֹר. שֶׁל סַיָּדִין וְשֶׁל צַיָּרִין, כָּל שֶׁהֵן:

חוט המשקולת. הבנאים מחזיקים בידם חוט ובראשו עופרת ומורידים אותו כנגד הכותל לראות שלא יהא עקום:

חרשין. נגרין של עץ:

ושל בנאים. הבונים החומות הגבוהות והגדולות. וחוט המשקולת דרישא דלא הוי אלא שנים עשר, מיירי במיוחד לבנינים קטנים:

יתר מכן. יותר ממדות אלו שמנו חכמים בכל אחד ואחד, אע״פ שהוא רוצה בקיומן, טהור אותו העודף על המדה ולא הוי חבור לכלי:

ושל סיידים. הטחים פני הכותל בסיד וגם הם צריכים למשקולת, וכן הציירים שמציירים צורה בכתלים:

כל שהן. בין רב בין מעט הוי חיבור:

[*חוט המשקולת. פירש הר"ב הבנאים כו'. ועיין בפירושו בסמוך על ושל בנאים כו']:

[*אם רצה לקיים. פירש הר"ב אע"פ שהוא רוצה כו'. וכן פי' הרמב"ם. ונ"ל דתנא מסריך סריך בלישנא דבמתניתין דסוף פרקין]: