מסכת שבת - פרק כג - משנה ב

מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב. וּמֵפִיס עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מָנָה גְדוֹלָה כְּנֶגֶד קְטַנָּה, מִשּׁוּם קֻבְיָא. וּמַטִּילִין חֲלָשִׁים עַל הַקָּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת:

פרפרותיו. מיני מעדנים:

אבל לא מן הכתב. אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת, גזירה שמא ימחוק. א״נ שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ואין מותר לקרות בשבת אלא בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה לאחר שכתבוה, ובפירושיהן, אבל בשאר דברים או בספרי חכמות, שאינו מדברי נבואה או מפירושיהן, אסורים:

מפיס. מטיל גורל לחלק למי יגיע כל מנה ומנה:

עם בניו ועם בני ביתו. שהן סמוכים על שולחנו שאין כאן קפידא. אבל עם אחר לא, דבני חבורה המקפידים זה על זה שאינן מוחלין ואינן מוותרים זה לזה עוברים משום מדה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לווין ופורעין דגזרו בהו רבנן שמא יכתבו:

ובלבד שלא יתכוין וכו׳ מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ודוקא עם בניו ועם בני ביתו אבל עם אחר לא, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ואז הוא דביו״ט אסור ובחול שרי, אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה אפילו בחול אסור משום קוביא, דגזל הוא ואסמכתא לא קניא, והאי אסמכתא היא דסמיך על הגורל אם יפול לו הגורל על המנה הגדולה יזכה בה, ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק, ואילו ידע מתחילה שכן, לא היה מתרצה:

חלשים. גורלות, כמו חולש על גוים (בישעיה י״ד י״ב):

על הקדשים ביו״ט. שנשחטו בי״ט, לחלק אותם בין הכהנים. אבל לא על המנות. של קדשים של אתמול:

אבל לא מן הכתב. כתב הר"ב גזירה שמא ימחוק. פי' רש"י שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם:

ומפיס. כתב הר"ב מטיל גורל. שכן הוא בתרגום משלי (א') גורלך תפיל בתוכינו פייסך תרמא בינתנא ונ"ל שענינו כלשון להתחנן לו דאסתר (ד') שתירגמו לפייסא ליה. שעל ידי הגורל מתפייסין ומתרצים זה לזה לפי שהשוו המדות ואין קנאה ומחלוקת: עם בניו ועם בני ביתו. כתב הר"ב אבל עם אחר לא כו' דבני חבורה כו' עוברים משום מדה כו'. כולהו מתניתין במ"ו וח' פ"ג דביצה ומסקי' בתוספות דהכא דה"פ כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שעל ידי שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם ביו"ט יעשו כך וכו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה ולפי שיאמר [השואל] אם אזכיר לשון שאלה משמעה דהדרא בעינה לכך אומר לשון הלואה:

ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. וכתב הר"ב דבבניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כו' נמי שרי משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל. ומ"ש אבל עם אחר כו' ואז הוא דביו"ט אסור טעמא כתב הרמב"ם בחבורו בפכ"ב מפני שהוא כמקח וממכר ומ"ה אסר שם הפסה ומשחק בקוביא. וז"ש הר"ב ביו"ט ואנן בשבת איירינן. אף ע"ג דדין שבת ויו"ט שוין בזה. מ"מ מכילתין דשבת היא והל"ל בשבת. אלא נקט ליה סירכא דלישנא דרב יהודה אמר רב בגמ' בהך דלעיל בסמוך בבני חבורה המקפידים כו' ומשום לווין ופורעין ביו"ט וטעמא דכולהו דינין דנקט משום מדה וכו' גבי יו"ט במס' ביצה פ"ג הן שנוין כמ"ש כבר לעיל:

קוביא. ל' הרמב"ם שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק כמו הפספסין והנ"ר דישי"ר וזולתן מן הדומים להם ע"כ. ודומה לי שהפספסין הוא מה שקוראין ברע"ט שפי"ל שע"י פסים וחתיכות מעצים שוחקים. והנ"ר דישי"ר ל' לע"ז על השחוק שבל"א שא"ך צואע"ל [א) שאך צואע"ל שאך שפיעל]:

חלשים. לשון הרמב"ם מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחבירו כמנין האנשים ויפרוש כל א' מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן לאיש א' נכרי שיבא במקרה וישים אותן החפצים חפץ א' על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד ואחד מנתו לפי גורלו:

על הקדשים ביו"ט. הר"ן כ' בשם הרמב"ם פ"ד מהל' יו"ט שהטעם כדי לחבב את המצוה ובסיפא אבל לא על המנות כתב וז"ל ושל חול קדשים של אתמול כיון דהוה אפשר למעבד מאתמול ע"כ. ולכאורה דברי הר"ן בסיפא סמוכין גם על דברי הרמב"ם שמפרש לדבריו בה' יו"ט שמ"ש וז"ל אין מטילים חלשים [על המנות אבל מטילים חלשים] על בשר הקדשים ביו"ט כדי לחבב המצוה ע"כ שזה שכתב בשר הקדשים ביו"ט שר"ל השחוטין ביו"ט ולאפוקי דאתמול והיינו מנות שכתב ברישא וזהו ג"כ פי' רש"י והר"ב במתני' אבל הראב"ד לא הבין לדבריו כן. גם המגיד לא פירשו כן אלא דבכל קדשים אפילו דאתמול מתיר ביו"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש מה לי דאתמול מה לי דהיום ומנות ר"ל של חולין. וכן מבואר בלשונו שבפי' המשנה שפירש בהדיא אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו"ט ע"כ. ונ"ל דלפירוש רש"י והר"ב ועמהם הסכים הראב"ד וכדברי הר"ן בסיפא דבשל אתמול איירינן לאו טעמא דרישא משום חבוב מצוה כדכתב הרמב"ם דלאותו טעם בכל קדשים אפילו דאתמול שרי וכדפסק הוא לפי טעמו הזה. אבל הטעם הוא שהתירו חז"ל לכהנים להפיס ביו"ט על הקדשים יראה לי מהא דאיתא בגמ' מאי אבל לא על המנות אמר רבי יעקב ברה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ביו"ט פשיטא מ"ד הואיל וכתיב (הושע ד׳:ד׳) ועמך כמריבי כהן אפילו מנות דחול נמי [כי היכי דלא לינצו] קמ"ל. והשתא בקדשים דביו"ט התירו להם להפיס הואיל ובעלי מריבה הם כי היכי דלא לינצו אבל קדשים דאתמול שהיה אפשר להם להפיס מאתמול לא התירו: