מסכת שבת - פרק כא - משנה ב

הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהַּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לַשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:

מטה על צדה. מטה החבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטול אותה בידים:

היתה בין החביות. ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם מגביהה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה אותה על צדה:

נוער את הכר והן נופלות. כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר, אבל אם צריך למקומו מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין נעשה הכר בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו ולא לנער המעות שעליו:

לשלשת. דבר של טנוף כגון רוק או רעי או צואה:

מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים זהו כבוסו:

היתה. על כר:

של עור. דלאו בר כבוס הוא:

נותן עליה מים. עד שתכלה ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך בהו כבוס בעורות רכים, ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן:

מטה על צדה והיא נופלת. הנך תרי אוקימתות שכתב הר"ב בסמוך גבי מעות שעל הכר שייכי נמי הכא דהא דלא אמרן אלא כששכח איתמר בגמ' בדין דחבית ובדין דכר בתרווייהו. והא דכשהוא צריך לכר וכו' אע"ג דבגמ' אכר איתמר מ"מ הה"נ בחבית כדאיתא בטור ס"ס ש"ט:

מעות שעל הכר כו'. כתבו התוס' לא תקשי תרתי מתניתין למה לי דה"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי החביות אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה"א דאסור:

לשלשת. פירש הר"ב [רוק] או רעי או צואה. כן לשון הר"ן אבל ברש"י השמיט או רעי [א) וברש"י כ"י איתא] אך המגיד פכ"ב הביא לשון רש"י כהרב רבינו נסים:

מקנחה. כתב הר"ב ולא יתן עליה מים כו' ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. ועיין פרק דלקמן משנה ה' מה שכתבתי שם בס"ד: