מסכת שבת - פרק ג - משנה ד

מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְהֵבִיאוּ סִלּוֹן שֶׁל צוֹנֵן לְתוֹךְ אַמָּה שֶׁל חַמִּין. אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים, אִם בְּשַׁבָּת, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְשַׁבָּת, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה; בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה. מוּלְיָאר הַגָּרוּף, שׁוֹתִין הֵימֶנּוּ בְשַׁבָּת. אַנְטִיכִי, אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה, אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה:

סלון. צינור שממשיכין המים לתוכו, והיה אותו צינור משוקע בחמי טבריא ומתחמם מכח אותם המים החמים, וכשהיו המים צוננין נמשכין בתוכו מתחממין באותו סלון שנתחמם בתוך חמי טבריא. ואמרו חכמים שהמים שנמשכו באותו צינור בשבת דינם כדין חמין שהוחמו בשבת שאסורים לרחוץ בהן אפילו אבר קטן, ואסורים אף בשתיה. והמים שעוברים בו ביום טוב דינם כדין חמין שהוחמו ביו״ט שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף, אבל מותר לרחוץ בהן ידיו ורגליו, ומותרין בשתיה והלכה כחכמים. וחזרו בהם אנשי טבריא ושברו את הסלון:

מוליאר. פירשו בגמרא מים מבפנים וגחלים מבחוץ, והוא כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו ונותנים שם גחלים, והמים בקבולו הגדול, ואם גרפוהו מן הגחלים מבעוד יום שותין מן המים שבקבולו הגדול בשבת, ואע״פ שהוחמו קצת מחמת כלי, לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו:

אנטיכי. הוא כלי נחושת שיש לו שתי שולים ומשימין המים למעלה והאש למטה בין שתי השולים, ומתוך שהאש למטה בין שתי השולים חומו נשאר הרבה, ואע״פ שגרף הגחלים מע״ש המים מתחממים בו בשבת, לפיכך אין שותים מהם בשבת:

אם בשבת כו'. מסקים התוס' והאחרונים דטעמא דאסורא משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל שהמים צוננים שבצינור הם טמונים בחמין שבאמה המוסיפים הבל. וכתב הב"י סי' שכ"ו דהא דתנן אם בשבת וכו' אין פירושו אם נכנסו לתוכו המים בשבת דהא אפילו נכנסו מע"ש נמי אסורין הם כדין הטמנה מבע"י אלא לפלוגי בין שבת ויו"ט הוא דתני הכי כו' ויכולין דברי הר"ב להתבאר ע"פ זה הפירוש:

אגנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין ממנה. פירש הר"ב משום דאעפ"כ המים מתחממים בשבת וכן פי' הרמב"ם [ב) בתוי"ט דפוס פראג וקראקא שנדפסו ע"י הרב המחבר היה כתוב "וכן פירש"י" והב"ד הוא שהגיה כן ולשנא דהתוי"ט קשיתיה שכתב להלן "ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב" וע"פ הגהתו זאת הנכונה נדפס כן בכל המשניות שאחריו עד הנה. גם יש גמגום בדברי התוי"ט להלן שכתב "ואין זה נכון דחמין כו' החימום רע להן כו'" דאכתי י"ל באופן השני דלא הוחמו כל צרכן וכן העיר ע"ז בספר לקוטי המשנה. והנה בדפוס פראג לא באו שמה הדברים המגבילים כאן בין שני חצאי מרובע מן "בפירוש הר"ב" עד "בין לרש"י". וכפי הנראה כאשר התבונן אחרי כן התוי"ט אל דבריו העיר בשולי הגליון לזכרון לפניו. על מה שכתב "וכן פירש"י" העיר "ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב" ועל מה שכתב "או כל צרכן והחמום יותר יפה להן" העיר "ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כו'" והדברים האלה נכונים ומובנים כשהם לעצמם בתור הגהה מן הצד אבל כשבאו בהדפסה השניה (קראקא) בפנים התוי"ט בלי שום שנוי בדבריו הנדפסים מכבר לא עמד עוד טעמם בם. והמעיין החושב כי בזמן אחד כתב התוי"ט את דבריו יעמוד וישתומם.] ולפי זה [איירי] בחמין שהוחמו קצת מבעוד יום ולא כל צרכן או כל צרכן והחימום יותר יפה להן וכדלעיל [* בפירוש הר"ב משנה א' לענין תבשיל ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כל צרכן החימום רע להן כדאיתא בשתי ברייתות דף ל"ח ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב אלא תלי במוסיף הבל וכלומר ואסור להטמין כבסוף פ"ב [דלעיל] בפירוש הר"ב אך מ"מ בין להר"ב בין לרש"י] קמ"ל הכא תרתי. חדא דמוליאר מעמיד החום ואנטיכי מוסיף חום ועוד דאי עבר ושיהה בהם דאסור. וקשיא אמאי לא אשמועינן לעיל הך דינא דאי עבר דאסור. ועוד דאיבעי' להו בגמ' דף ל"ז עבר ושיהה וכו' ולא פשטינן לה מהכא. והתוס' הקשו קושיות אחרות ומפרשים בענין אחר דמוליאר שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינם כ"כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגין לתוכו אבל אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי ע"כ: