מסכת שבת - פרק א - משנה יא

מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין, כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּפֶחָמִין, כָּל שֶׁהוּא:

משלשלין את הפסח. התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין:

עם חשיכה. ואע״ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים:

ומאחיזין את האור. מעט, בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך דכהנים זריזין הן:

בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד והכהנים מתחממים שם, לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש:

ובגבולין. צריך האדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה, וכמה ברובה, כדי שתהא שלהבה עולה מאליה ואינה צריכה לקסמין דקין תחתיה להבעירה:

אף בפחמין כל שהוא. כי היכי דבמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם וא״צ להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, שאין דרכה, להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו. והלכה כר׳ יהודה דליכא מאן דפליג עליה:

ומאחיזין את האור. כתב הרמב"ם העיקר מאחזין את האור. ע"כ. אולי מפני שלא נמצא בכתוב בהתראות היו"ד כי שנים הם בכתובים מהבנין הכבד הא' באיוב כ"ו מאחז פני כסא והב' בד"ה ב' ט' וכבש בזהב לכסא מאחזים. אבל כפי הדקדוק הנה מאחיזין בהתראות היו"ד הוא מבנין הפעיל בתשלומו:

רבי יהודה אומר בפחמין. [* והר"ב העתיק אף בפחמין וכ"ה בירושל' כיני מתניתין אף בפחמין] והר"ב פסק כמותו דלא כהרמב"ם. וכ"פ הטור בסי' רנ"ה. וכתב בכ"מ ספ"ג מה"ש דמשמע ליה דאינו חולק על ת"ק אלא מוסיף על דבריו וכך הם דברי ר' ירוחם עכ"ל. ואין להקשות מדלא נקט א"ר יהודה שהרבה נמצאים כיוצא בו וכתבתים בסוף מסכת בכורים בס"ד: