מסכת שבת - פרק יד - משנה ב

אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי בְשַׁבָּת, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא הוּא הִילְמִי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מֻעָט. וְאֵלוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין, נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:

אין עושין הילמי. מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים:

אבל עושין. מי מלח מועטים כדי לטבל בהן פתו או לתוך התבשיל:

והלא היא הילמי בין מרובה בין מועט כלומר אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים, דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת !

, אלא אלו ואלו אסורים מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרים. נותן שמן בתוך המים בתחלה, קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחלה לתוך המלח, קודם שיתן את המים דהשמן מעכבו שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחלה ואחר כך את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. ואין הלכה כרבי יוסי:

בין מרובה בין מועט. פי' הר"ב דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת ה"ק. רבי יוסי בברייתא. וא"ת דשפיר קאמר רבי יוסי ומאי מהדרי רבנן. וי"ל דסבירא להו שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים. דהשתא דמי לעיבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. כך למדתי מדברי הטור סי' שכ"א. והרמב"ם כ' בחבורו פכ"ב הלכה י' דמרובין אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ע"כ. ויותר מסתבר פי' הר"ב וכדפירש"י דמשום מעבד איירינן. דהשתא ניחא דנקט גבי הצד. אבל אי משום מבשל קשיא שה"ל לשנות דיני קשרים קודם לכן. ואין נראה לפרש דלהרמב"ם ר' יוסי משום מעבד קאסר ומש"ה תני ליה הכא קודם ואלו קשרים דהא ל"פ אלא במרובה ומועט. אבל מאיזה טעם שנאסר בהא ל"פ. אלא טעמא דהרמב"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק בפרק י"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול דאמר אין עיבוד באוכלין אבל רש"י והר"ב מפרשי' אליביה דרבה בר רב הונא דסבר דמולח בישרא חייב משום מעבד. וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דגמ' מהדר לפרושי להא דרבה בר רב הונא דלא קאמר אלא לאורחא כו' [* אבל בספר לחם חמודות בפ"ק דביצה נתתי פנים לדברי הרמב"ם וכתבתי דאף הרא"ש סובר כמותו]: