מסכת שבת - פרק יז - משנה ו

הָאֶבֶן שֶׁבְּקֵרוּיָה, אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת, מְמַלְּאִין בָּהּ. וְאִם לָאו, אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ. זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בְטָפִיחַ, מְמַלְּאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת:

האבן שבקרויה. דלעת יבשה וממלאים בה מים, ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה:

אם ממלאין. בקרויה:

ואין האבן נופלת. שהדקוה יפה בפי הקרויה הוה כלי:

ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטלים את הקרויה, שנעשית בסיס לאבן שנושאתה:

זמורה שהיא קשורה לטפיח. לפך קטן ששואבין בו מים מן הבור או מן המעין ממלאים בו דשויא להך זמורה כלי:

[* אם ממלאים בה. פירוש בקרויה ואינה נופלת פי' האבן וכן הוא אומר בפרשת ויצא והאבן הזאת]:

זמורה שהיא קשורה. דשוב לא יבא לתקנה אבל אינה קשורה אף על פי שתקנה מבעו"י ויש עליה תורת כלי לא כדמפרש בגמרא שמא יקטום דשמא למחר תהא לו ארוכה יותר מדאי ויקטמנה ונמצא מתקן כלי: