מסכת שבת - פרק א - משנה ז

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ולא טוענין עמו. על החמור. ולא מגביהים. עליו משאוי על כתפו, דמיחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת:

אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום:

:

בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי וכו'. והך פלוגתא לא שייכא בהני דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים ובין לב"ש ובין לב"ה איצטריך דבית שמאי אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותיה קעביד ובית הלל לא חיישי להכי ושרו. הר"ן:

ובית הלל מתירין. פירש הר"ב כדי שיצא מפתח ביתו מבעו"י. הכי מפרש רבי עקיבא בברייתא. והרמב"ם בפ"ו מה"ש נתן טעם לדבר וז"ל לא ימכור וכו' שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת ע"כ: