מסכת שבת - פרק כא - משנה ג

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

ב״ש אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. בגמרא קאמר שאין אנו סומכים על משנתנו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת השטה, שבית הלל אומרין מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, וב״ש אומרים מסלק את הטבלא שיש עליה תורת כלי אבל לא יטלטל העצמות והקליפין בידים, דב״ה כר״ש וב״ש כר׳ יהודה. ומיהו לא שרו ב״ה אלא בעצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה אע״ג דלא חזו למאכל אדם, אבל אי לא חזו אף למאכל בהמה מודו ב״ה דאסורים לטלטל, דבכה״ג אפילו ר״ש מודה:

מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית. אפילו פחות מכזית וטעמא כדמפרש בסמוך שהן ראויין למאכל בהמה:

ושער של פולין. שרביטים שהקטנית גדל בהן:

עור בית אחיזה. בית אחיזה של עור שיאחזנו בו:

אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו והוי פסיק רישיה ולא ימות דמודה ביה ר״ש:

בין כך ובין כך. בין יש לו בית אחיזה בין אין לו בית אחיזה ניטל בשבת כשהוא נגוב:

ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:

[*מעבירין מלפני השלחן. והר"ב העתיק מעל השלחן וכן הוא בפירוש רש"י וכן ברי"ף והרא"ש]: