מסכת שבת - פרק ט - משנה ז

הרוכלין. מוכרי בשמים לקשוטי נשים, ויש להם קופות קטנות לצרורות הבשמים:

אינו חייב אלא חטאת אחת. דכולן חדא הוצאה היא:

פחות מכגרוגרת. אע״ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת, הני כיון דלזריעה קיימי אפילו בפחות מכגרוגרת נמי מחייב. ואין הלכה כר״י בן בתירא שאומר חמשה:

זרע קשואין. חשוב משאר זרעוני גינה, וכן זרע דלועין, וזרע פול המצרי, והוא שקורין לו פאסל״י בלע״ז:

חגב חי כל שהוא. שמצניעין אותו לקטן לשחק בו:

מת כגרוגרת. כדין שאר אוכלין:

צפורת כרמים. עוף שמצוי בין הדקלין הבחורים:

בין חיה בין מתה כל שהוא. שעושים ממנו רפואה לפקח ולהחכים:

חגב חי טמא כל שהוא. ות״ק סבר טמא אין מצניעין אותו לתינוק, דלמא מיית ואכיל ליה. ואין הלכה כרבי יהודה:

אינו חייב אלא חטאת אחת. עיין במשנה ב' פ' דלקמן ומ"ש שם בס"ד:

זרעוני גינה. פי' הר"ב אע"ג דכל האוכלים וכו' הני כיון דלזריעה קיימי וכו' וכן ל' רש"י ומשמע דראויין ג"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימי הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא כדלעיל. ולשון הרמב"ם בפירושו וכן בחבורו זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונים והבצלים והלפתות ודומיהם. ע"כ. וכבר העתקתי עוד לשונו בזה בתחלת מסכת כלאים בס"ד. ולרש"י ודברי הר"ב שבכאן צריכין לפרש דמאי דתנן במשנה ב' פ"ב דכלאים זרעוני גינה שאינן נאכלין כלומר אותן זרעוני גינה שאינן נאכלין אבל יש מהן שנאכלין כדפירשו הכא. דאילו להרמב"ם שאינן נאכלין סימנא הוא להכיר איזה זרעוני גינה. א"נ יש לפרש לרש"י והר"ב דשאינן נאכלין כלומר שאין עומדים לאכילה אלא עיקרן לזריעה כדפירשו הכא:

פחות מכגרוגרת. בפי' הרמב"ם אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פי' השיעור ש"מ דבפחות מעט קאמר ועיין מ"ש בר"פ דלקמן ובחבורו העתיק המשנה כלשונה:

ר"י בן בתירא אומר חמשה. פי' הרמב"ם אפילו לא הוציא אלא חמשה בלבד:

זרע קשואין וכו'. אתאן ככ"ע. כ"כ הרמב"ם:

[* מת כגרוגרת. פי' הר"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת ומשום הכי בטמא לקמן מפ' הר"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל וכתבו התו' טעמא בשם בה"ג מדכתיב [ויקרא י"א] ואת כל נפש [א) וכל נפש החי' נצ"ל רש"ש.] החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש [ב) ולכל נפש כו' רש"ש.] השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונים שחיטה כדגים ואף עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאיתא בהשוחט ע"כ]:

רי"א אף המוציא חגב חי טמא וכו'. כתב הר"ב ות"ק סבר דאין מצניעין אותו דלמא מיית וכו'. לא משום דמצווין להפרישו. דקי"ל דאין מצווין על הקטן האוכל נבלות להפרישו והכא פירש"י דמ"מ בידים לא יהבינן ליה דתניא לא תאכלום לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים [* ועיין לקמן פט"ז מ"ו ובמסכת יבמות פי"ד מ"ד]: