מסכת שבת - פרק ה - משנה ב

במרדעת. כמין אוכף קטן, ומניחים אותו על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם:

בזמן שהיא קשורה לו. מערב שבת, דגלי דעתיה שהחמור צריך לו לחממו, כדאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קריר ליה ולאו משאוי הוא. אבל לקשור מרדעת על החמור בשבת אסור, לפי שאי אפשר לקשרה לו אלא אם כן סומך עצמו בצדי הבהמה ונמצא משתמש בבעל חיים, ואם עבר וקשרו אסור לצאת בו:

לבובין. בעור שקושרים להם כנגד זכרות שלא יעלו על הנקבות:

שחוזות. שאוחזים אליה שלהן קשורה למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים:

כבולות. שכובלים אליה שלהן וקושרים אותה ברגליהן כדי שלא יעלו עליהן זכרים:

כבונות. שקושרים בגד סביב הכבשים ביום שנולדים לשמור צמרן שלא יטנף:

צרורות. דדיהן צרורות, פעמים ליבש החלב שמהדקים אותן בחוזק, ופעמים קושרין להן כיס בדדיהן שלא יטפטף החלב לארץ ויפסד:

ר׳ יוסי אוסר בכולן. דמשאוי הוא:

חוץ מן הכבונות. שהוא שמירת צמרן שלא יטנף והוי להו תכשיט:

יוצאות צרורות ליבש. ר׳ יהודה סבירא ליה כתנא קמא דלאו משאוי הוא, מיהו, ליבש דמיהדק שפיר ליכא למיגזר דלמא נפיל ואתי לאתויי, אבל לחלב דלא מיהדק שפיר אסור, חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. והלכה כתנא קמא:

בזמן שהיא קשורה לו. פי' הר"ב מע"ש דאי בשבת וכו' ונמצא משתמש בב"ח. הכי יהיב טעמא בירושלמי והיינו משום דאין עולין על גבי הבהמה בי"ט ק"ו בשבת כדתנן במשנה ב' פ"ה דביצה. והלכך דוקא לקשור אסור שסומך עליה אבל ליתן בלא קשירה אין כאן משום לא עולין. כך מפורש בדברי הרא"ש:

רחלות יוצאות וכו' וכבונות. ויעשה זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. הרמב"ם:

רבי יהודה אומר וכו'. הרמב"ם בפירושו כתב דאין הלכה כמותו. אבל בחבורו פ"ך פסק כמותו וזו היא גירסת הרי"ף בגמרא דרב אמר הלכה כר"י. ושבפירושו [*) בד"פ כגי' ר"ת דגרס בדרב.] [* כפי' רש"י דמפרש כי אתא רבין אמר ר' יוחנן] הלכה כת"ק דר"ל ת"ק דמתניתין: