מסכת שבת - פרק ב - משנה ג

כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. לעשות ממנו פתילה:

אלא פשתן. דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב׳:ו׳) ותטמנם בפשתי העץ, ואפ״ה מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו, אלא מיני זרע הן הילכך מדליקין בהן. ופשתן נמי מין זרע הוא ולא איצטריך לרבוייה אלא משום דאקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי העץ:

אינו מטמא טומאת אהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו, הוי כשאר בית ואינו טעון הזאה וטבילה, דאהל עצמו אינו מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן. שהאהל עצמו טמא, כדכתיב (במדבר י״ט:י״ח) והזה על האהל, וילפינן אהל אהל ממשכן, דכתיב ביה (שמות מ׳:י״ט) ויפרוש את האהל על המשכן, ולא היה באהל משכן דבר יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב (שם כו) עשר יריעות שש משזר:

שקפלה. כדרך שגודלין הפתילות:

הבהבה. על השלהבת כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה. ובבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות עסקינן:

טמאה היא. דקפולה אינו מבטלה מתורת בגד, הואיל ולא הבהבה:

טהורה היא. דקפולה בטלה מתורת בגד והיא כאילו אין בה ג׳ על ג׳, וכל פחות מג׳ על ג׳ טהור מלטמא לא בנגעים ולא בטומאת מת:

ואין מדליקין בה. ביום טוב שחל להיות בע״ש עסקינן, דשייך ביה איסור מוקצה ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטול, ודכולי עלמא אית להו המדליק צריך להדליק רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר קודם שיסלק ידיו, הילכך טעמא דר״א דאמר אין מדליקין בה קסבר קפולה לא בטלה מתורת כלי, וכי אדליק בה פורתא כיון דג׳ על ג׳ מצומצמות היו הוה ליה שבר כלי, דפחות מג׳ על ג׳ לאו כלי הוא, וכי מדליק בידים להשלים רוב היוצא נמצא שמדליק בשבר כלי שנשבר בי״ט, דכי אמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת. ורבי עקיבא אומר מדליקין בה, קסבר קפולה בטלה מתורת כלי, מכי קפלה מעי״ט, דאין גודלין פתילה בי״ט, ונמצא שאין כאן שבר כלי שנשבר בי״ט, הילכך מדליקין בה. והלכה כר׳ עקיבא:

אין פירוש