מסכת שבת - פרק א - משנה י

כדי שיצולו. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למיגזר שמא יחתה בגחלים:

חררה. עוגת רצפים:

שיקרמו. תחלת אפיה עושין כמו קרום:

פניה. שהם כלפי אויר התנור:

כדי שיקרום התחתון. המדובק לחרש התנור, דהוא נאפה תחלה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כרבי אליעזר:

כדי שיצולו. פירש הר"ב כמאכל בן דרוסאי ועי' מ"ש בס"ד ברפ"ג:

עם חשיכה. היינו עם השמש דלעיל וקאמר דהכא מחמירין בית הלל. ומכל מקום מלת עם אינה מתפרשת בשוה דעם השמש היינו בעוד השמש על הארץ וקודם שתצא מעליה. ויהיה עם חשכה בהפך קודם שחשיכה שעדיין החושך לא בא. וקשה אמאי קא משני בלישניה. וראיתי להרמב"ם בחיבורו פ"ו מהלכות שבת ששינה גם כן בדין דלעיל וכתב קודם שחשיכה וא"ל דהכי גריס לעיל במשנה. שבפירושו כתב עם השמש והרב המגיד כתב עליו וזה לשונו ומ"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר ביאר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה עכ"ל. ולכאורה נראה שבא לומר דהרמב"ם מאחר הזמן עד שחשיכה ודאי ולפיכך לא כתב עם השמש דהוה משמע משתשקע החמה. וטעמו של הרמב"ם משום דבין השמשות שהוא ספק לא גזרו בכל הני אלא דקשה לי לומר כן שמלשון המשנה מתבאר לחומרא דמשקיעת השמש אסור הילכך נראה לומר דהכי קאמר לפי שכבר ביאר שזהו ספק וכו' וא"כ לא איכפת בשינוי הלשון דמכיון שספק חשיכה הוא משתשקע החמה הילכך מ"ש קודם שחשיכה כבר נתן הספק בכלל האיסור. וכן לישנא דמתניתין דהכא ודלקמן עם חשיכה היינו עם תחלת חשיכה וכדמוכח בהדיא במשנה דסוף פ"ב ומסתמא הני נמי דכותה ועיין מ"ש שם בס"ד. ומעתה הואיל ואין בכך כלום ניחא ליה להרמב"ם למנקט בדינא דלעיל נמי עם חשיכה כי היכי דבהך משנה ובדלקמן נקט התנא נמי בלישניה עם חשיכה ואכתי לא ידענא טעמא במשנה. ועוד ק"ל אמאי נקט כלל עם חשיכה בהך מתניתין דהכא דלאיסורא כמו דלא נקט בכולהו דב"ש דלאיסורא. ועוד דלנקטיה ברישא [גבי] אין צולין וכו' והוה ניחא קצת משום דאמינא דמשום דבמתניתין דלקמן דהתירא בעי למינקט להכי נקטיה נמי הכא דהוי דומיא דצליית פסח דלקמן:

רבי אליעזר אומר וכו' פסקו הר"ב והרמב"ם דאין הלכה כמותו ובספרי הרמב"ם שלפני המגיד פסק כמותו וכתב שסובר דלפרושי קאתא. ועיין מ"ש בסוף בכורים ועוד כתב טעם אחר אבל הר"ן כתב דראב"י היא וקיי"ל דמשנתו קב ונקי: