מסכת שבת - פרק ו - משנה א

מסכת שבת - פרק ו - משנה א

בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. לֹא תֵצֵא אִשָּׁה לֹא בְחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְחוּטֵי פִשְׁתָּן וְלֹא בִרְצוּעוֹת שֶׁבְּרֹאשָׁהּ. וְלֹא תִטְבֹּל בָּהֶן עַד שֶׁתְּרַפֵּם. וְלֹא בְטֹטֶפֶת וְלֹא בְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין. וְלֹא בְכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְלֹא בְעִיר שֶׁל זָהָב, וְלֹא בְקַטְלָא, וְלֹא בִנְזָמִים, וְלֹא בְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וְלֹא בְמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה. וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת שבת - פרק ו - משנה א

במה אשה. שבראשה. אכולהו קאי אחוטי צמר ופשתן ורצועה שמקלעת בהן שער שבראשה, ומה טעם לא תצא בהם בשבת מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים:

עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה:

בטוטפת. ציץ שקושרין על המצח מאזן לאזן:

סנבוטין. תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים. עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב. ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה:

בזמן שאינן תפורין. בשבכה שבראשה, אבל תפורים ליכא למיחש לאחויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה:

בכבול. חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ:

לרשות הרבים. אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר, דגזור בהו שלא תתקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב״ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ד׳ אמות ברשות הרבים:

עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים:

ולא בקטלא. תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו כדי שתראה בעלת בשר, ובערבי מכנק״א:

ולא בנזמים. נזמי האף, אבל נזמי האזן יוצאין בהם:

חותם. צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע״ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע״פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע״פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:

ואם יצאת. האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת שבת - פרק ו - משנה א

במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י:

לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק:

שבראשה. פירש הר"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש"י והיינו בע"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים:

לרה"ר. כתב הר"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב"י בסימן ש"ג שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מה"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר"ן שהרמב"ן והרשב"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ"ש במשנה ה' בס"ד:

ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם:

ולא בקטלא. פי' הר"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל"כ ברישא הו"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי"ל דכיון דמ"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ"ט דמקואות:

ולא בנזמים. פירש הר"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין:

ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ"י מ"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש"י ד' ס"ב:

ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע"ג דס"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר"ן אפ"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז"ל: