מסכת שבת - פרק ג - משנה ו

אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְאִם נוֹתְנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בְּשַׁבָּת. נוֹתְנִין כְּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה:

אין נותנין. בשבת:

כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. המטפטף, משום דשמן מוקצה הוא ואסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם, דהוה ליה כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן מוקצה הוא ואסור לטלטלו:

אין ניאותין. אין נהנין מן השמן המטפטף מן הנר בשבת, לפי שאינו מן המוכן שכבר הוקצה להדלקה:

מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאשתמושי ביה:

אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא: חוץ מן הנר הדולק: בעוד שהוא דולק אסור, גזירה שמא יכבה ולית ליה לר״ש מוקצה מחמת מיאוס, ולא מוקצה מחמת איסור. ואין הלכה כר״ש שמתיר לטלטל כל הנרות חוץ מן הנר הדולק, שנר שהדליקוהו ללילי שבת אע״פ שכבה אסור לטלטלו כל אותו שבת, דמגו דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אבל בשאר נרות הלכה כמותו שאין מוקצה לשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר״ש:

נותנים כלי תחת הנר. בשבת לקבל ניצוצות של שלהבת הנוטפות מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיו דניצוצות אין בהם ממש ואין הכלי מבוטל מהיכנו בהכי:

ולא יתן לתוכו מים. ואפילו מערב שבת, דגזרינן ערב שבת אטו שבת, ובשבת אי הוה עביד כי האי גוונא הוי מכבה וחייב, הילכך בערב שבת אסור:

אין נותנין כלי תחת הנר כו'. פי' הר"ב ואסור לבטל כלי מהיכנו עיין משנה ז' פי"ו ומשנה ב' פי"ח:

ואם נתנו מבע"י מותר. להניחה [א) כ"ה בפירש"י. ובתוי"ט בדפוסים הראשונים "להניחם". ואינו נכון. ולפי הנוסחא במשנה "נותנו" צ"ל להניחו] שם. לשון רש"י. כלומר ולא חיישינן שמא לאחר שיפול לתוכו שמן מן הנר שיטלטלנו לכלי משם. ומשמע מיהא דלכתחלה אסור לתתו שם מבע"י מהך חששא משום דבקל רגילין לטלטל כלי הלכך חששו ולא התירו לכתחלה מבע"י ועיין לקמן בסמוך. אבל התוס' כתבו הל' דחוק דהל"ל [אבל] מבעוד יום נותנים. והטור כתב בסי' רס"ה ומע"ש מותר ליתנו תחתיו. והרמב"ם בפ"ה מהל' שבת העתיק לשון המשנה:

חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופסק הר"ב דקי"ל דאפילו אינו דולק אלא שהודלק בין השמשות דמגו כו'. עיין במשנה ח' פ"ג דעירובין. ומ"ש שאין מוקצה אלא מחמת חסרון כיס עיין ספ"ד דביצה:

מפני שהוא מכבה. פי' הר"ב [* דלא יתן לתוכו מים] אפילו מע"ש דאי עביד בשבת הוה מכבה. ולשון רש"י מכבה ממש וכתבו התוס' דלאו דוקא אלא כלומר שיכול לבא לידי כבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות ואע"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת לר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא (ו [* מיהו לא] קיי"ל הכי במשנה ה' פרק דלעיל) החמירו אטו כבוי דחיוב חטאת ואע"ג דהוה גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי. וא"ת מ"ש משריית דיו וסממנים וכל הנהו דפ"ק דשרינן עם השמש. תירץ הרב פור"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כבוי כדפי' ע"כ. ובענין גזירה לגזירה יש להרמב"ם פירוש בר"פ דלקמן ושם תמצאנו: