מסכת שבת - פרק יב - משנה א

הַבּוֹנֶה, כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב, הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא, וְהַמְסַתֵּת, וְהַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ וּבְמַעֲצָד, הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּשַׁבָּת, חַיָּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּכֶּה בְקֻרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִמְתַקֵּן מְלָאכָה:

הבונה. שאמרו באבות מלאכות:

כמה יבנה ויהיה חייב. כל שהוא:

מסתת. מרבע את האבן או מחליקה ומתקנה, הכל לפי מנהג המקום. והיא תולדה דמכה בפטיש:

והמכה בפטיש. היא גמר מלאכה של חוצבי אבן, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת תולדה דמכה בפטיש היא:

מעצד. קופיץ קטן:

והקודח. הנוקב:

כל שהוא. אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמעצד, והקודח:

ומלאכתו מתקיימת. שאין צריך להוסיף עליה:

קורנס. מרטי״ל:

סדן. אנקודינ״א בלע״ז:

מפני שהוא כמתקן מלאכה. אף על פי שאינו מכה על המלאכה אלא על הסדן, מתקן הוא, שכן מרדדי טסי משכן היו עושין, מכין על הטס שלש הכאות ועל הסדן הכאה אחת להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק. ואין הלכה כר״ש בן גמליאל:

הבונה. כתבו התוספות צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה עכ"ל. ולי נראה לתת טעם דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהי סיומא דאבות מלאכות רצה לשנות ולפרש מאי דסמיך לה והוא מכה בפטיש ולפי שמכה בפטיש מעין מלאכת בנין הוא ומלאכת בנין שכיח טפי טובא הלכך נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ"ש בס"ד בשם התוס' ברפ"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם:

הבונה כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:

המסתת והמכה בפטיש. פי' הר"ב והיא תולדה דמכה בפטיט. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ"ש:

והמכה בפטיש. פי' הר"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש"י [* ועיין מ"ש בפ"ז סוף משנה ב' בס"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט [מכה בפטיש] דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל. ונ"ל לתרץ דברי רש"י שסובר דמשנתינו באה לפרושי כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך ובהווה עכשיו באתה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן הוא ממאי דמפרשינן בגמ' גבי הבונה וכן גבי החורש דחזיא לכך וכך ודכותיה גבי משכן וכו' כמ"ש כל אחד במקומו בס"ד. ש"מ דלא סגי לגמ' לפרושי מלאכה שהיתה במשכן בלבד אלא דעיקר פירושא דמתניתין מאי דשכיחא האידנא אלא שצריכין על כל פנים למצוא כיוצא בו במשכן וזה הוה ליה לרש"י לפרש ג"כ: ובמעצד. פי' הר"ב קופיץ קטן. ועיין פירוש אתר בס"פ בתרא דבבא קמא ובמ"ה פרק בתרא דמכות ובמשנה ד' פרק י"ג דכלים:

זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא. גמ'. ופירש רש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן:

ומלאכתו מתקיימת. פירש הר"ב שא"צ להוסיף עליה. וז"ל הר"ן שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו:

בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. לשון הר"ן:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס וכו'. פי' הר"ב שכן מרדדי טסין וכו' גמ'. [* ועיין מ"ש בס"ד בסוף מ"ב פ"ז] וצריכין אנו לומר שאע"פ שכן היו עושין מ"מ לא חשיב ליה לת"ק שתהא מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה העושה. אבל א"ל דת"ק ס"ל שלא היו עושין כן. שא"א שיחלקו במציאות והרי אנו רואים שכן עושין הנפחין והם חרשי ברזל וכמ"ש הרמב"ם [* ואף רש"י כתב שכן ראה בעלי מטבעות שבמקומו עושין כן ע"כ]. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ד' פרק עשירי [* ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"ש בן גמליאל עיין פ"ח דעירובין]: