מסכת שבת - פרק ד - משנה א

בַּמֶּה טוֹמְנִין וּבַמָּה אֵין טוֹמְנִין. אֵין טוֹמְנִין לֹא בְגֶפֶת וְלֹא בְזֶבֶל, לֹא בְמֶלַח וְלֹא בְסִיד וְלֹא בְחֹל, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים. לֹא בְתֶבֶן וְלֹא בְזָגִים וְלֹא בְמוֹכִים וְלֹא בַעֲשָׂבִים בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִים, אֲבָל טוֹמְנִין בָּהֶן כְּשֶׁהֵן יְבֵשִׁין. טוֹמְנִין בִּכְסוּת וּבְפֵרוֹת, בְּכַנְפֵי יוֹנָה וּבִנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים וּבִנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר בְּדַקָּה וּמַתִּיר בְּגַסָּה:

במה טומנין. הבא לסלק קדרה מעל גבי כירה בע״ש ולטמנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל, איזהו דבר המוסיף ואסור:

לא בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין, כשהוא כנוס יחד חם מאד:

לחים. יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין:

זגין. קליפי הענבים. חרצנים, גרעיני הענבים:

מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין, כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים:

בזמן שהן לחין. אכולהו קאי אתבן וזגין ומוכין ועשבים. ולחין שאמרו לחין מחמת עצמן לא לחין מחמת משקין שנפלו עליהן לאחר שיבשו, ומוכין לחין מחמת עצמן משכחת לה, כגון בצמר הסמוך לאליה או בצמר שבין ירכות הבהמה:

נסורת. פסולת שמנסרין הנגרים מן העץ כשמגררים אותו במגירה:

נעורת. דק דק שמנערין מן הפשתן כשמנפצין אותו:

ר״י אוסר בדקה. בנעורת של פשתן דקה, אבל בנסורת מודה דשרי בין דקה בין גסה. ואין הלכה כרבי יהודה. ומה שאסרו להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, גזירה שמא יטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים משתחשך. ואסרו להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל ואע״פ שאינו מבשל, גזרה שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה באור בשבת. ובין השמשות מותר להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל כדאמרינן בס״פ במה מדליקין. דליכא למגזר שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ורמב״ם פירש בסתם קדרות בין השמשות רותחות הן, פירוש שאין הדעת סובלתו, מפני שבוש הנוסחאות וגרסאות מהופכות שנמצא בגמרא שלפניו בפרק במה מדליקין, שהוא היה גורס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא יטמין ברמץ, ומפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע״י גזירה שמא ירתיח, ואין הגרסות כן, אלא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשיכה גזירה שמא ירתיח, ואין טומנין בדבר המוסיף הבל מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ:

אין טומנין וכו'. פי' הר"ב בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים. גמ' דף ל"ד ע"ב גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת. ויטמין. גזירה שמא יחתה בגחלים. וכתב הרמב"ם ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב"ד דבר בשעה מן השעות ואח"כ ישובו ויגזרו גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושין. אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד ע"כ. ובס"פ דלעיל כתבתי בזה בשם התוס':

זגין. פי' הר"ב קליפי כו'. כר' יוסי דמשנה ב' [פ"ו] דנזיר: