מסכת שבת - פרק ח - משנה א

המוציא [יין] כדי מזיגת הכוס. של ברכת המזון, שהוא רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו לחשבון על חד של יין תלתא ממים ויעמוד על רביעית הלוג שהוא שיעור כוס של ברכה:

כדי גמיעה. מה שאדם בולע בבת אחת, וחלב בהמה טמאה דלא חזי לשתיה שיעורו כדי לכחול עין אחת:

על הכתית. מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר, כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע״פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה, והוא משהו, אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא:

אבר קטן. של תינוק בן יומו והוא אצבע קטנה שברגל:

לשוף. לשפשף ולמחות בהן:

קילור. שנותנין על העין:

ושאר כל המשקין. שאין עושין מהם רפואה:

שופכין. מים סרוחין, וחזו לגבל בהן את הטיט:

כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש, דלא נאמרו שעורין במשנה אלא למצניעיהן, אבל שאר כל אדם אין חייבין אלא ברביעית. וסבירא ליה לר׳ שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהאי שיעורא לא מחייב דלית ליה לר׳ שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו בכל שהוא, ואין הלכה כר״ש:

כדי מזיגת הכוס. פי' הר"ב ויעמוד על רביעית פירש"י ביצה ומחצה רביעית הלוג וכתב הרמב"ם כי שיעור הכלי אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל המדות בגודל שהוא הבהן בל' העברי:

כדי גמיעה. בגמ' מיבעיא להו כדי גמיאה או כדי גמיעה אמר רב נחמן בר יצחק הגמיאיני נא מעט מים מכדך (בראשית כ״ד:י״ז) ועיין ספי"ד וכתב בעל מגיד משנה בפרק י"ח מה"ש בשם הרמב"ם אין שיעורו ידוע לנו אבל פירושו כדי גמיעה של אדם בינוני והוא פחות אפילו מכדי לוגמיו ואצ"ל מרביעית ע"כ. ועיין מ"ב פרק ח' דיומא מ"ש שם בס"ד:

על הכתית. ובגמ' תנא על פי כתית. וז"ש הר"ב פי כתית:

אבר קטן. פירש הר"ב דקטן קאי אאבר ואאדם. הכי מפרשינן בגמ' ודלא כמשנה ו' פ"ד דעדיות ע"ש. [* ועיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ב' פ"ב דכלים]:

מים כדי לשוף בהם את הקילור. דרפואתה מצויה דכל משקין מרפאים לעין ונגלדים כדבק על העין לבר ממיא דמסו ולא נגלדין כדאיתא בגמ':