מסכת שבת - פרק טו - משנה ב

יֵשׁ לְךָ קְשָׁרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין. קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתַּח חֲלוּקָהּ, וְחוּטֵי סְבָכָה וְשֶׁל פְּסִיקְיָא, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, קוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵצֵא. קוֹשְׁרִין דְּלִי בִּפְסִיקְיָא, אֲבָל לֹא בְחֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

יש לך קשרים שאין חייבים עליהם. חטאת כמו שחייבים על קשר גמלים וקשר של ספנים, אלא פטור אבל אסור ולא נזכרו קשרים הללו במשנה. ובגמרא מפרש כגון רצועה ארוכה שקושרים בטבעת שבחוטם הנאקה, וכמו כן חבל ארוך שקושרים בחבל העשוי כמין טבעת התלוי בנקב שבראש הספינה, ופעמים מניחה שם שבוע ושבועים ומתירה. וכן כל קשר שקושרים אותו לעמוד כך זמן ידוע, לא שיהיה קיים לעולם אין חייבין עליו:

קושרת אשה מפתחי חלוקה. כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרים של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין, דכיון דכל יומא שרי ליה לא דמי לקשר של קיימא ומותר לכתחלה:

סבכה. מגבעת שעל הראש עשויה כעין רשת:

פסיקיא. אזור רחב וחוטין תלוין בראשו לקושרו בהן:

ונודות יין. של עור שכופפין פיהם וקושרין אותן. ואע״ג דאית לה תרתי איסרי, ולא אמרינן חד מינייהו בטולי מבטל לה והוי קשר של קיימא:

וקדירה של בשר. פעמים שקושר בה בגד סביב לפיה. ואע״פ שיש לה דדין שיכולין להוציא המרק מהן בלא היתר הקשר אפ״ה לא הוי קשר:

קושרין לפני בהמה. חבל ברוחב הפתח לנעול בפניה שלא תצא. וכן הלכה:

קושרין דלי בפסיקיא. על פי הבור שיהיה קשור ותלוי שם, דפסיקיא לא מבטל ליה התם:

אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא:

רבי יהודה מתיר. לא התיר רבי יהודה אלא בחבל של גרדי שצריך לו למלאכתו ולא מבטל ליה התם, ורבנן סברי אי שרית ליה חבל של גרדי יקשור נמי בשאר חבלים דחבל בחבל מיחלף. והלכה כחכמים:

כקשר הגמלין. הר"ב שזכר נאקה נמשך אחר לשון רש"י ועיין מ"ש בס"ד בריש פרק ה' בשם הערוך:

קושרת וכו'. פי' לכתחלה כמ"ש הר"ב וחסורי מחסרי וה"ק ואלו הן המותרין לכתחלה. הר"ן:

קושרת אשה מפתחי חלוקה. גמ' פשיטא לא צריכא דאית לה שני פתתים דהיינו אותן לשונות שפירש הר"ב ואם אינה מתרת אלא האח' יכולה לפושטה וללובשה בדוחק מ"ד חד מינייהו בטולי מבטל לה ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרוייהו ליתסרי קמ"ל:

וחוטי סבכה. גמ' פשיטא לא צריכא דרויחא לה ואינו מהודק בראשה מ"ד משלף שלפה ליה מראשה כשהיא קשורה וה"ל קשר של קיימא קמ"ל דאשה חסה על שערה פן תנתק השער ומשרא שרי ליה:

ושל פסיקיא. כתב רש"י איכא נמי לשנויי כה"ג מ"ד מחתה ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדי הכי משום צניעותא:

ורצועות מנעל וסנדל. יש בגמ' הרבה צדדין מהן לחיוב מהן לפטור ומהן להיתר והרבה פירושים נאמרו בהן וביאר הרמב"ם בחבורו פרק עשירי שהמותרים הם שקושרים אותם על הרגל בשעת מלבוש שאלו ודאי אינן מעשה אומן ולא של קיימא:

ונודות של יין וכו'. כתב הר"ב ואף' על גב דאית ליה תרתי איסרי פי' רש"י ובאחת מהן יכול להוציא יין ונ"ל אבל בדוחק וכן בקדרה של בשר וכמו שפי' בכל האחרים:

רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני הבהמה. גמ'. פשיטא לא צריכא דאית לה תרתי איסרי פירש"י שני חבלים קושר ברוחב הפתח זה למעלה מזה ל"א תרתי איסרי שקושרן היום בשני צדי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול מ"ד חד מינייהו בטולה מבטלה ויוציאנה בדוחק קמ"לן ומ"ש הר"ב שכן הלכה מסיק בגמ' דלא פליג דהא דמי להנך דלעיל. וגם זה מאותן שכתבתי בפרק אחרון דבכורים שנשנה בלישנא דפליג ול"פ:

רבי יהודה מתיר. פי' הר"ב בחבל של גרדי. וכתב הרמב"ם שאין כלי הגרדי מוקצין והכי איתא בגמ' ועיין בפי' הר"ב בספ"ג:

כלל אמר רבי יהודה וכו'. כתבו התוס' תימה אהיכי קאי אי אמלתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו. משמע הא איסורא מיהו איכא. וי"ל דה"ק כל שאינו של קיימא אין חייבין עליו. הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה ולאפוקי מדרבנן דאמרי עניבה לאו היינו קשירה. א"נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה עכ"ל: