מסכת שבת - פרק כ - משנה ג

חלתית. כך שמה בערבי, והיא חמה ונוהגין לאכלה במקומות הקרים, ואין שורין אותה בשבת דמיחזי כמעשה חול:

את הכרשינין. מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן, שהפסולת צף למעלה:

ולא שפין אותן. ביד להשיר פסולתן, דהוה ליה בורר:

אבל נותן בתוך הכברה. ואע״פ שפסולתן נופל לפעמים דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו:

התבן. שהיו עושים מן הקש שמחתכין אותן במוריגים ונעשה כל זנב השבולין תבן:

מוץ. הוא מזקן השבולת העליון, ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברים אותו בכברה שיפול המוץ:

אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס. ואע״פ שהמוץ נופל מאליו, דדבר שאינו מתכוין מותר כר׳ שמעון:

שפין. פי' כמו מקנחין או ממרחין. רמב"ם:

התבן. עיין מ"ש רפ"ט דב"מ בס"ד: