מסכת שבת - פרק ט - משנה ד

מִנַּיִן לְסִיכָה שֶׁהִיא כַשְּׁתִיָּה בְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו:

מנין לסיכה שהיא כשתיה. לא כשתיה ממש לחיובי עלה כרת, אלא שהיא אסורה:

מנין לסיכה שהיא כשתיה. כתב הרמב"ם אין רוצה [ באמרו כשתיה שיהיה חייב עליה] כרת. אבל חייב מלקות כמו שנבאר במס' יומא. ושם ברפ"ח ביאר שחייב מכת מרדות לפי שהסיכה אינה אלא אסמכתא ומדבריהם וכ"כ בחיבורו פ"א מהל' שביתת עשור ועיין כיוצא בזה בפירושו למ"א [בפ"ק] כמ"ש שם בס"ד:

ביוה"כ. עיין מ"ש בס"ד רפ"ח דיומא: