מסכת שבת - פרק ב - משנה ב

אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט. טעמא דמתניתין דלעיל קאמר, מה טעם תנן ולא בשמן שריפה, לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט, שאין שורפין קדשים ביו״ט:

אין מדליקין בעטרן. פסולת של זפת וריחו רע ביותר, ומיהו נמשך אחר הפתילה יותר מן הזפת מפני שהוא רך, הילכך אלמלא מפני כבוד שבת היו מדליקין בו:

שומשמין. כך שמו בערבי והוא זרע דק מתוק, ובארץ ישראל ממנו הרבה:

שמן צנונות. שמן היוצא מזרע צנון:

פקועות. דלעת מדברית:

נפט. מין זפת הוא, ולבן וריחו רע. והלכה כחכמים שמדליקין בכל השמנים, חוץ מאותן הפסולות שנמנו לעיל במתניתין, וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן, שכל אחד משני אלו השמנים הוא עף ושורף, וחיישינן שמא יניחנו ויצא. ועוד יש טעם אחר לאסור בשמן אפרסמון גזירה שמא יסתפק ממנו מפני חשיבותו, וקיימא לן הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה:

[* בשמן פקועות. פי' הר"ב דלעת מדברית. ועוד לו פירוש אחר בסוף פרק י"ז דכלים ובמשנה ד' פ"ג דעוקצין]: