מסכת שבת - פרק כג - משנה ג

לא ישכור אדם פועלים. דכתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) ממצוא חפצך ודבר דבר:

ולא יאמר אדם לחבירו כו׳ לדיוקא נקטיה, לא יאמר לחבירו שכור לנו פועלים, אבל אומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב, כלומר עכשיו נראה אם תבא אלי לכשתחשך, ואע״פ ששניהם יודעים שעל מנת לשכרו לפעולתו הוא מזהירו, כיון דלא מפרש ליה שכירות בהדיא שרי, דקי״ל דבור אסור הרהור מותר:

אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות, דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו, אבל מחשיך הוא להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו, דזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו:

ומביא פירות בידו. הואיל ועיקר מחשבתו לא היתה לכך:

כלל אמר אבא שאול. אתנא קמא פליג, דאסר כל החשכה ולא מפליג בין החשכה של מצוה להחשכה של רשות, ואתא איהו ואמר דהחשכה של מצוה שריא, שכשם שמותר לומר לחבירו בשבת תהיה מזומן לילך לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים למת, כך מותר להחשיך על התחום כדי שיהיה מזומן לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים. וסיפא דתנן מחשיכים על התחום [לפקח] על עסקי כלה ועל עסקי המת, אבא שאול היא. והלכה כמותו:

לא ישכור אדם פועלים בשבת. לשון הר"ב דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. וכתיב לעיל מיניה אם תשיב משבת רגליך וגו' מעשות דרכיך ממצוא וגו':

ולא יאמר אדם לחבירו כו'. כתב הר"ב לדיוקא אתא כו' דאי לגופה פשינוא מ"ש הוא ומ"ש חבירו כדאיתא בגמ'. ופרש"י דהא ישראל כמותו הוא ולא מצי לאוגרינהו והשולחו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומקשים בתוס' ונימא דחבירו היינו דא"ל שכור לי פועלים למחר ותירצו דא"כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר:

אין מחשיכין וכו'. שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. ל' הרמב"ם בפכ"ד מה"ש:

כלל אמר אבא שאול כו'. כתב הר"ב דהחשכה של מצוה שריא כדתנא דבי מנשה דף ק"ן ע"א משדכין על התינוקות וכו' אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותרין. ועיין משנה ב' פ"ה דביצה: